ביקור בכפרים זיתא ומרדא

צופות: 
עליה ש. (אנגלית), אנה ש. (אנגלית), נטלי כ. (בעברית), מוסטפא (הנהג והמתרגם)
03/10/2018
|
בוקר

נקודות עיקריות: בזיתא, דיברנו עם ראש המועצה שהוא גם מורה, ושמענו על הארגון המרשים של הצעירים בני 14-18 אשר מתנדבים באזור הכפר. מקורות המים עבור שני הכפרים שהיו בשימוש במשך מאות שנים הוחרמו על ידי חברת "מקורות" והמים מוזרמים לאריאל. ללא אספקת מיםinfo-icon סבירה הכפרים אינם יכולים לפתח חקלאות או כל תעשיה. צה”ל מפקח על הכבישים הראשיים ועל הכניסות לכפרים. בשני הכפרים שמענו רצון חזק מאד לסיים את הכיבוש הישראלי, ולחיות בשלום עם ישראל.

זיתא: שוחחנו עם א', ראש מועצת הכפר. הוא גם מורה בבית הספר התיכון/חטיבת ביניים, לילדים בגילאים 12 עד 18. הוא מלמד במהלך היום, ואז עובד כראש המועצה מ- 17:30 עד 19:15. הוא הגיע לבית המועצה בשעה 10:15 בבוקר במיוחד לפגוש אותנו, דבר שבהחלט הערכנו. הוא גם הודיע לנו כי ישנן שתי נשים נציגות במועצה של זיתא. בסוף הפגישה אמר שאנחנו תמיד מוזמנים.

מכיוון שזיתא הוא כפר קטן (3,000 תושבים) ולא במקום בולט, הם לא מקבלים מספיק תשומת לב וכסף  מהרשות הפלשתינית. לכן, הכפר צריך לעשות דברים באופן עצמאי. עובדה זו גם מאפשרת להם את החופש להחליט בעצמם בנושאים שונים. בכפר 3 בתי ספר - בית ספר יסודי לבנים ולבנות ביחד, ו -2 בתי ספר תיכון וחטיבה ביניים— לבנים ולבנות בנפרד. בכיתות בהם הגיל הוא 14 עד 18, הנערים מתנדבים בכפר בקבוצות מאורגנות דרך בית הספר. הבנות מתחילות לעבוד בהתנדבות בתיכון. מאתיים ושמונים ושישה ילדים עושים את העבודה יומיים בשבוע, במשמרות, שעה אחת כל פעם. הרבה מעבודות ההתנדבות שלהם הן לנקות מקומות שונים בכפר ולעזור במקום שבו נדרשת עזרה. באמצע שיחתנו נכנסה קבוצת נערים לחדר המועצה. הם לבשו מדים יפים מאוד שהכרנו כבגדי צופים. אכן, כל ילדי בתי הספר התיכונים מאורגנים בתנועת הצופים הבינלאומית. הם באו לברך אותנו. קבוצה זו התנדבה באותו יום לנקות את בית העלמין. בנוסף,שמענו שבמהלך הקיץ הכפר ארגן מחנה קיץ לילדים הצעירים.

60% מהתלמידים ממשיכים ללימודים גבוהים באוניברסיטאות. אבל הסיפור הוא כמו בכל הכפרים האחרים בהם ביקרנו - אין עבודה במקצועות אותם למדו. הם חוזרים לכפר ועובדים בעיקר בחקלאות, בבניה, ובעבודות כפיים. המארח שלנו ספר לנו שכולם עובדים, אין אבטלה.

מים: המים שלהם מגיעים מחברת "מקורות". עד לפני  3 שנים לחץ המים היה 15 בר ליום, אבל עכשיו הוא רק 3.5 בר ליום. משמעות הדבר היא כי בתים שנמצאים גבוה במעלה המדרונות לא מקבלים מים כי הלחץ חלש מדי. במשך 4 ימים בשבוע הם לא קיבלו מים כלל. למה? הם לא יודעים.

אנשים רבים חפרו מאגרי מים משפחתיים מתחת לבתיהם כדי לאסוף מים במהלך העונה הגשומה.

יש באר שסיפקה את זיתא וג'אמאעין במשך שנים. חברת "מקורות" השתלטה על הבאר. המים מועברים כעת לאריאל, אשר שולחת ל-זיתא 8,400 קוב לחודש עבור 3000 הכפריים. ברור שזה לא מספק את צרכיהם—שהמארח שלנו מעריך כ- 35,000 קוב לחודש. המחסור במים הוא בעיה רצינית. כדי לפתח תעשיות הם זקוקים ליותר מים וחשמל.

חשמל: הם מקבלים את החשמל מחברת החשמל הישראלית. אך למעשה זה אריאל אשר מספקת גם מים וגם חשמל לגמאין שעל ההר, ואז משם שולחים אותם לזיתא שבעמק מתחתם. אין אפילו 50 מזגנים בכפר כולו, אבל הם צריכים להיזהר שלא להפעילם יותר מדי, כדי שלא יהיה עומס יתר.

ובכל זאת, במהלך הקיץ, כאשר מזגנים נמצאים בשימוש, המפסק הראשי עלול להינתק. ואז רק נציג מוכר של החברה, מאריאל, יכול להפעיל אותו שוב. על הכפר לשלם 1,500 שקל תמורת שירות זה. בשנה שעברה, היתה הפסקת חשמל מס’ פעמים באותו יום, והם קראו את הטכנאי מס’ פעמים. חייבו מהם סכום שמעבר ליכולתם לשלם: 12,000 ש’’ח!

הטרדות: בשנות השמונים נלקחה אדמה מהכפר והועברה להתנחלויות. איכרים בכפר איבדו חלק מהכנסתם. אבל ההתנחלויות נמצאות על הרכסים, רחוק יותר מזיתא, שנמצא בעמק. הכפר אינו סובל לעיתים קרובות מהטרדות.

הלוגו של זיתא, על בניין המועצה בערבית, הוא כפר השלום: "כפר השלום, זה מי שאנחנו ומה שאנחנו שואפים להיות". (שלום הוא גם תרגום שמו של האדם שדיברנו איתו).

הודנו לאנשים שאיתם דיברנו, נפרדנו, וירדנו במדרגות. מחוץ לדלת הפתוחה, משני צדי השביל הצר המוליך אל המכונית, עמדו כ -25 בחורים לבושים במדי הצופים. אני (עליה) הגעתי הראשונה ליד הדלת. מראה הנערים האלה שמכבדים אותנו בדרך זו היה מענג! הצדעתי להם והם הצדיעו לי בתשובה - ואז כולנו צחקנו כשחלפנו על פניהם והם נופפו לשלום. אילו כל המפגשים של ישראלים ופלסטינים היו יכולים להיות כל כך ידידותיים!

מרדא: לא היה לנו מספר טלפון למרדא, אז לא ידענו אם יהיה עם מי לדבר. השיחה בזיתא לקחה הרבה זמן, אבל החלטנו ללכת למרדא ולנסות לערוך פגישה קצרה. הגענו למועצה באמצע פגישה של ראש המועצה עם כמה אנשי הכפר. הם קיבלו בשמחה את ההפרעה שלנו, ואמרנו שזו תהיה רק ​​שיחה קצרה. אחד האנשים, ד', דיבר אנגלית מושלמת. כשהבין מי אנחנו ולמה באנו למרדא, הוא התחיל לדבר ודיבר במשך כ-15 דקות —מבלי שנשאל אף שאלה אחת.

ארבעת הבעיות העיקריות במרדא, הוא הסביר, נגרמו על ידי תושבי אריאל. עיר זו ממוקמת על הרכס ישירות מעל הכפר.ראשית כל, מגבילים את התנועות אל ומהכפר. ישנן שתי דרכים להיכנס ולצאת ממנו. אך לעתים קרובות —בכל שעה ביום או בלילה— צה”ל מגיע ומשתלט על אחת הדרכים או על שתיהם ביחד; והן עומדות פתוחות או סגורות לפי החלטת צה"ל. אם מישהו מהכפר יוצא דרך כביש אחד, מותר לו להיכנס שוב רק בדרך השניה. גם ילדים סובלים: לפעמים חיילים עוצרים אותם, כשהם בדרכם לבית הספר ומונעים מהם מלהגיע בזמן אם בכלל.

יותר גרוע מזה הוא שכדי להגיע לשירותים הרפואיים בשכם, חייב פלסטיני ממרדא לקבל היתר מהרשויות הישראליות.

הבעיה השניה —אבדן אדמות, חיים, ופרנסתם של החקלאים—נגרמה בהתפשתות של אריאל אל הכפרים הסמוכים. העיר בנויה על אדמות שנלקחו ממרדא ומסלפית. במהלך השנים תושבי העיר השתלטו על יותר ויותר קרקעות של הכפרים. כמו עיר בימי הביניים, יש גדר וחומה סביב אריאל. היום צה”ל גם שולט בגישה לאדמותיהם של תושבי מרדא שמחוץ לגדר, אבל קרוב לאריאל. הבעלים/חקלאים מוגבלים לכמה ימים בשנה לעבוד את אדמתם ולמסיק הזיתים שלהם. כמובן שזה לא מספיק זמן לטפל במטעים כראוי. והאדמה הופכת לשממה.

נוסף לכך, היום מספר הגדול של אדמות מרדא נמצאות בצד השני של הכביש הראשי, מספר 94. כשהם חצו את הכביש לעבד את אדמתם, כמה חקלאים נהרגו על ידי מתנחלים במעשי "פגע וברח”.

ד’ מציין שמעולם אף אחד ממרדא לא גרם להתקפה נגד אריאל. ואפשר להוסיף, זה למרות כל התופעות השליליות האלה.

הבעיה השלישית כרוכה במקור המים ההולך ומצמצם בצורה חמורה. בעבר היה מעיין תת-קרקעי של מים המשמשים מאות שנים את התושבים. "מקורות" השתלטו על מקור המים. ב-15 השנים האחרונות המעיין סגור בפני הכפריים והמים זורמים לאריאל. ואילו מרדא מוכרחה עכשיו לשלם עבור מים מ”מקורות,” שאריאל מספקת לה.

לבסוף, הבעיה הרביעית היא הגבלה בבניה. מכיוון שהכביש הראשי מוביל לאריאל, צה"ל נתן הוראה שכל בית חדש ייבנה במרחק של לפחות 180 מטרים מהכביש. זה לוחץ על צרכי הכפר, ונשאר להם רק שטח קטן שבתוכו מותר להם להתרחב.

"כדי שנוכל לחיות בשלום, ישראל רק צריכה לסיים את הכיבוש.  אתה לא יכול לבוא לארץ שלי, להשתלט על חיי—- ויחד עם זאת, לצפות שנחיה אתך בשלום.”

הפגישה במרדא היתה קצרה אך עניינית.