שועפאט, בבית משפחת אבו-ח'דייר
שבתי לסיפם של הורי מוחמד אבן-ח'דיר ביום השנה להרצחו.
המצבה הקטנה שחוברה באזיקונים לגדר המתכת של הבית, זו שהעירייה דרשה מהמשפחה להסירה ורק אחרי מאבק הורשו להשאירה, השנים עשו בה את שעושה הזמן באבן והיא שוב אינה בוהקת כשהייתה.
הורי הילד שאינם עשויים מאבן אילמת, השנים לא נתנו אותותיהם בכאבם. השריפה בה שרפו את ילדם החי לא דעכה ולא כבתה בנשמתם.
"כבר תשע שנים, תשע שנים, את מאמינה שכבר תשע שנים"? אמר האב, חוסיין אבו-ח'דייר ושב ואמר וחזר.
ישבנו יחד בחדר ההסבה שהוא חדר הנצחה לילד הנוכח נעדר, הילד שלפני תשע שנים נחטף בסמוך לפתח ביתו והוצת ובער עד מותו, ושוחחנו זה עם זו על גזענות ועל אלימות ועל הדרת האחר, כל הקללות שמובילות אותנו, את כולנו אל תהום שלא ידוע אם יש ממנה מוצא, ודיברנו על ח'אדר עדנאן שלפני שנים בא לביתם בשועפאט, ח'אדר שבמהלך שביתת רעב אחת מני רבות ביקרתי אותו בבית חולים, ודיברנו על האיש הנפלא וואליד דייק החולה שהמדינה מסרבת לתת לו למות בחיק משפחתו, ואני דיברתי על הפעם הראשונה שבאתי אל ספם והוא, האב, היכה אותי באמירה: "ארבעה חודשים שלא זכרתי שום דבר, ארבעה חודשים לא זכרתי כלום..."
אז באתי אל דפיו של המומחה לזיכרון, אל פרימו לוי שכותב:
"יש המרימים עוגן, מתרחקים, לעת עתה או לתמיד, מהזיכרונות המקוריים".
אני יודעת שהזמן לא מכהה את הכאב, אני יודעת שמה שהזמן עושה זה שהוא מלמד את הנותרים לחיות לצד הכאב. נכון שהגעגועים מתגברים, אבל במרבית השנה מוסתרים, עד שבאים ימים כמו היום הזה בו מעטפת ההסתרה נושרת ומתפוררת.
