בית איבא, בית פוריכ, זעתרה (תפוח), חווארה, יום ש' 19.7.08, בוקר

צופות: 
מיקה ג., נינה מ., חנה ב. מאיה (אורחת מארה"ב)
19/07/2008
|
בוקר

השעה 06:30 ואנו שוב עוזבות עיר מנמנמת ומרוצה מעצמה על מנת לצאת "להרי החושך" של הכיבוש שאינו נגמר. ושוב אנו שואלות את עצמנו – לשם מה? הרי לא נשנה דבר במציאות הנוראה הזו. אבל הצורך לצאת ולדווח חזק מאתנו – אסור להפסיק כי אחרת מי יספר על "הכלום השגרתי" הנורא שראינו היום.
 נסענו לקלנדיה לאסוף את האורחת שלנו. מגרש החניה כמעט ריק ומעבר המכוניות עושה רושם כי כולם עדיין ישנים. גם בליל אין תנועה, אבל לעומת זאת יש כביש מרוצע שמנדנד את המכונית בחוזקה.


זעתרה:
לא עצרנו כי המקום היה שומם. בתור מצפון לדרום עמדו שלוש מכוניות וממערב למזרח לא הייתה אף מכונית. גם בתור הולכי הרגל המחפשים תחבורה דרומה לא עמדו אנשים. החלטנו להמשיך לבית איבא.


בית איבא:
כולנו לא ביקרנו בבית איבא מזה זמן וראינו את "מרקם החיים" החדש במקום. היום לא הייתה פעילות במחצבה והאויר היה כמעט נקי מאבק. התור בכניסה לשכם היה קצרצר וגם ביציאה משכם השתרך תור קצר. המעבר הממוצע דרש כעשר דקות מן הצעירים ופחות מזה מהמבוגרים. לכאורה הכל שפיר, המחסום אפילו לא מזוהם כמו בעבר והכביש סלול – אז למה אנחנו מרגישות מנוצחות? הכיבוש התקבע לו, החליף "חולצה" ורק נעשה נורא יותר ויותר. הכל מסודר ומאורגן, ומשאיר רושם כי מתכוונים להישאר שם לנצח. נזכרנו בשבתות אחרות שהיינו שם לפני שנים – מאות אנשים, הרבה רוכלים והרגשה כי הפלסטינים לא נכנעים לכיבוש. עכשיו – זוועה עצובה!


בית פוריכ:
מגרש החניה ריק, אפילו אין מוניות ממתינות ואין תור. מתחת לסככת "בית הקפה" יושבים כמה גברים, שותים קפה ומספרים בדיחות. עכשיו עונת התאנים וקיווינו שאנו לא היחידות שקנינו כמה קילו היום. המחסום כמעט ריק, והמעבר מכל הצדדים מהיר.
מפקד המחסום ניגש לשוחח אתנו. שאל לשלומנו ושאלנו לשלומו. הוא התלונן שהוא נמצא במקום כבר 24 שעות והוא עייף. שאלנו אותו לשעות פתיחת המחסום (את התשובה כמובן ידענו לפני כן) ומה קורה בלילות. הוא מצידו  הסביר שאין בעיה והוא נותן ליולדות ולחולים לעבור "אם הם לא משקרים". זקפנו אוזניים –"כן", הסביר המומחה לרפואה, "הייתה כאן אישה שעשתה ככה (עכשיו מדגימים) ואני מיד הבינותי כי היא עושה את עצמה ובכלל לא בהריון. בדקתי אותה והיה לה כר על הבטן וכמובן לא נתתי לה לעבור". "אתה גם גינקולוג?" שאלנו, וכתשובה קבלנו מבט שרצה להבהיר לנו שאנחנו בהחלט לא ב"עניינים".
להוכחת המוסריות של המחסום הוא סיפר לנו כי יש אפילו נקודה הומניטרית.  חדר מיוחד למרגישים רע. שוב זקפנו אוזניים ושאלנו האם ניתן לבקר בחדר הזה. "לא, כי יש בו ציוד צבאי, וחוץ מזה החיילים ישנים בו בלילה" "באמת" אמרנו "האם זה לא נשמע מוזר שאין אפשרות להשתמש בחדר ההומניטרי הזה?" בקשנו/לחצנו לראות את החדר – אך "אני מפקד המחסום" ולכן הוא המחליט ואת החדר "המדהים" הזה לא זכינו לראות.
את הרועים ראינו רק ממרחק גדול מאד בקרבת הכפר – האם צה"ל הצליח סוף סוף להתענות להם עד כדי הרחקתם מן האזורים שבהם עוד יש מעט מרעה?


חווארה:
עוד מחסום כמעט ריק – הכל כמובן יחסי. המעבר מהיר – ובסוף הדרך מתלבשים ופונים איש לדרכו. הכלבנית "העוקצנית" עייפה מאד וגם כלבה מעדיף לשבת בצל ולעצום עיניים. העובדה הזו מזרזת מאד את מעבר המכוניות. הכל כאילו על מי מנוחות – את הכיבוש הזה כבר לא ניתן לצלם. זר לא יבין זאת – ביטוי שלמדנו בקושי רב לאורך השנים במחסומים.
מיד בבואנו פגשנו פלסטיני משוחח עם החייל הבודק את המכוניות הנכנסות לשכם ובידו נייר כלשהו. ניגשנו לעזור ולשחרר את החייל הבלתי מבין ל"עבודתו". הסתבר כי מדובר בסוחר המנוע כניסה לישראל. בידו מכתב, שהוא חשב שמקורו במינהל האזרחי, אך למעשה היה "מכתב תחנונים" חלש ביותר שכתב לו עורך דין משכם. לשמחתנו הייתה אתנו דוברת ערביתinfo-icon וניסינו להסביר לאיש את הבעיה. בסופו של דבר נתנו לו את מספר הטלפון של סילביה. מי יודע כמה שילם האיש המיואש לעורך הדין שלא עשה עבורו מאומה , אולי אפילו הזיק לו. בתנאים אחרים היינו ודאי פונות ללשכת עורכי דין להגשת תלונה כנגד עורך הדין הלז – אבל בכיבוש?! וכבר אמרנו שהכיבוש משחית?!
לפני שעזבנו ניגש אלינו פלסטיני לבוש בגדי חג, דובר עברית צחה. הוא נפגע לפני 12 שנים בתאונת עבודה בחדרה ומאז הוא מנהל קרב אבוד עם הביטוח הלאומי וחברת הביטוח. אחרי שהקשבנו לדבריו  הבינונו כי המקרה "גדול" עלינו ושלחנו אותו לעו"ד תמיר בלנק בתקווה כי הוא יוכל לעזור לו בהליך הערעור שהוא רוצה לקיים. חזרנו לירושלים ב – 12:45.