נועמן, יום ה' 26.6.08, בוקר

  יצאנו למשמרת בנועמן בשל הלווית אימו של י., מוכתר הכפר. י. חשש שבני המשפחה ומכרים מהגדה שאין להם זכות כניסה לנועמן לא יורשו להשתתף בהלוויה. חנה ב. דיברה אמנם עוד בערב עם לשכת אלוף הפיקוד והמנהל האזרחי והבטיחו לה שהכול יהיה בסדר, אך י., למוד ניסיון רע מהבעיות במחסום, לא סמך על זה וביקש מאוד שנגיע.  הוא אמר שההלוויה תהיה לקראת 09:00, וכשהגענו ב-08:30 נמצאו כבר עשרות גברים בבית הקברות כדי לחפור את הקבר וכעבור חצי שעה הביאו בתהלוכה ארוכה את הגופה. לפי כמות האנשים שהגיעו היה נראה שכל מי שביקש להשתתף בהלוויה הורשה לעבור את המחסום. ג'יפים של הצבא ומכונית של המנהל האזרחי חנו ליד הכביש והשגיחו על המתרחש, אך לא התערבו. הם נתנו לבאי ההלוויה לחצות חופשית את כביש הר חומה-תקוע המפריד את בית הקברות מהכפר – גם זה לא דבר מובן מאליו שכן מדובר בכביש בינעירוני שחצייתו ברגל אסור על פי חוק (ובצומת אל-ח'דר אירע בזמנו שפלסטינים קיבלו דוחות על חציית כביש 60). במהלך כשעה שעמדנו שם עברו על הכביש 30 עד 40 מכוניות – המחשה לכך כמה מיותרת הייתה סלילת כביש המתנחלים הזה שלמענו נעקרו עצים ויושרו גבעות.   כאשר באי ההלוויה חצו את המחסום בחזרה לגדה התברר שהיו צריכים להפקיד את תעודות הזהות שלהם שם. הם קיבלו אותן בחזרה ללא עיכוב. שנים-שלושה גברים נתקעו לכמה שניות בקרוסלה, אך השתחררו מהר. אחרים חצו את המחסום על הכביש והחיילים לא מחו על כך. אחדים יצאו במכוניות שלהם. לא הבנו האם אלה שהלכו ברגל נאלצו להשאיר את המכונית בחוץ או פשוט החליטו לבוא ברגל מאל-ח'אס הסמוך. איש עם עדר כבשים עלה לנועמן והתעלם מהחיילים, אולי סמך על כך שהם מכירים אותו. הוא נקרא להראות תעודה ואחרי בדיקה הורשה להמשיך בדרכו. הכבשים לא היו זקוקים לתעודה. (זאת לא בדיחה. נוכח האיסור על הכנסת בעלי חיים מהשטחים לישראל לא מובן מאליו שתושב נועמן הרועה את צאנו בצד הפלסטיני של הגדר יוכל להחזיר אותו בלי בעיות לכפרו.) ליד הכביש הוצב שלט המפנה ל"מזמוריה", שמו של נועמן בישראל. נוכח העובדה שעל מפות ירושלים הכפר אינו קיים והרשויות הישראליות מתכחשות לחוקיותו, גם זה השג.  הרגשנו הקלה גדולה כל כך שההלוויה נערכה ללא הפרעות ששכחנו כמה נורא זה שאדם הקובר את אימו צריך קודם כל לדאוג לאישורי הגעה לקרובי משפחתו ושההלוויה יכלה להתקיים רק תחת השגחת הצבא.  

נ.ב.: כאשר הגעתי למחרת לניחום אבלים סיפרו שבהתחלה כן היו בעיות. כמה קצינים שאלו איפה בית הקברות שלהם, וכאשר הראו את השטח מעבר לכביש, אך בתוך הגדר לא רצו להאמין – והגדר דווקא עושה כאן עיקוף ומתרחקת מהכביש בדיוק כדי לכלול את בית הקברות בתוך הגדר ולא להפרידו מהכפר – ההישג היחיד שהיה לתושבי נועמן בקשר לכל הבקשות להזזת הגדר. אז חיפשו הקצינים הוכחה שהשטח אכן בית קברות, והתושבים הראו להם את המצבה הגדולה על קבר סבו של י. עליה נרשם גם תאריך פטירתו, הוכחה לקיומו של בית הקברות זה עשרות שנים. לבסוף, כך סיפרו לנו, דרשו הקצינים שיפסיקו את ההלוויה ויביאו קודם טאבו. התושבים החליטו להתעלם מזה, החלו את ההלוויה, והצבא לא התערב יותר. לניחום אבלים נותנים לתושבי הגדה לעבור, אם כי רק ברגל.