בוקר אחד בפברואר 2001, בקור אימים, חמש נשים התקרבו אל עבר המחסום שבין בית לחם לירושלים - המכונה מחסום 300 - ונעמדו מעל הוואדי כשהן תוהות מה יהיה הצעד הבא. היינו חבורה משונה - ישנוניות ועצבניות. בקושי הכרנו זו את זו - וגם לא כל כך ידענו מה מטרתנו, ועוד פחות, איך להשיג אותה. חייל התקרב אלינו, ספק מופתע, ספק מאיים, כשה-16M שלו מכוון אלינו ברשלנות. "מה אתן עושות פה? אסור לכן לעבור הלאה".
מיד נתגלעו חילוקי דעות בקרב הקבוצה, בין אלו שהיו מוכנות להיחשף כנגד אלו שסברו שפרופיל נמוך הוא טקטיקה יותר נכונה. לבסוף, אחת החברות הנועזות יותר, שלא רצתה לפגוע בחברותיה בשלב ראשוני זה, חיפשה השראה בנוף השומם שמסביב. השמש עלתה בדיוק מעל הר חומה. "באנו לראות את הזריחה", אמרה. "טוב, בסדר, אבל אל תלכו הלאה. זה מסוכן מאוד", מלמל החייל, וצעד בצעדים כבדים חזרה אל חבריו, ואילו אנחנו השקפנו על האנשים שטיפין-טיפין החלו לעבור את המחסום. התקדמנו בהדרגה לכיוון בית לחם, ועד מהרה, בלי שמישהו יפריע לנו, צעדנו הלוך וחזור ובסיבובים, וכך אימצנו לנו את הפרויקט העתידי שלנו שהפך להיות לאובססיה במהלך השנים הבאות. כשעזבנו, הודינו לחיילים. אמרנו שלום ולהתראות. התמלאנו התלהבות וכוח - היינו המומות לחלוטין ממה שראו עינינו.
זהו, נשות מחסום ווטש, סיפור התחלתנו. לא במפץ אדיר - נהפוך הוא, חשנו בלבול רב, היסוס וחוסר ודאות. חמש החלוצות הראשונות היו: רוני יגר, עדי קונצמן, יהודית קשת, יעל לביא-ינר וסטפני בלק, אישה שהגיעה, כי רוני לחצה עליה להצטרף.
להליכה ההיא אל תוך הלא מודע לא יצאנו לגמרי בלי הכנה מוקדמת. הרעיון של תצפיות על מחסומים היה קיים כבר כמה זמן. רוני הייתה מעורבת בפרויקט דומה בגואטמלה. בחודשים הראשונים של האינתיפאדה [השנייה], היו דיווחים עיתונאיים תכופים ומדאיגים על התעללויות במחסומים. אך למעשה הייתה זו הרצאה ששמעה רוני מפי עמירה הס שהניעה אותה לפעול בנדון. היא יזמה פגישה של נשים שיהיו מוכנות לשקול להיות משקיפות. אך על אף שמתוך הנוכחות בפגישה רק שתיים או שלוש הפכו לפעילות, הרי שזו הייתה ההתחלה הצנועה שמתוכה צמח מחסום ווטש. אלמלא רוני, ייתכן שהיינו עדיין רק חושבות על מחסומים. חששנו שאולי לא "נורשה" לעמוד במחסומים. התווכחנו אם כדאי שנענוד איזה תג מזהה או לא, ואם כן, מה תהיה צורתו.
מייעוץ משפטי למדנו (וכדאי לזכור זאת), שאין לצבא שום זכות למנוע מאזרחים להיות נוכחים במחסומים, אלא אם כן האזור הוכרז כשטח צבאי סגור, ואז חובה להציג צו החתום בידי מפקד האזור או מפקד בכיר אחר.
את הנשים הראשונות גייסנו מנשים בשחור, ושוב, גם זה נעשה הודות למלאכת הגיוס הנמרצת של רוני ועדי. נשים כרוני המרמן השתכנעו בו במקום - אחרות היססו מעט. מלכתחילה החלטנו שגברים לא ישמשו בתפקיד של משקיפים פעילים, וזאת מהסיבות שחזרנו עליהן שוב ושוב: הקושי שיש לגברים להישאר ניטרלים לנוכח אנשי צבא ובמצבים שהצבא יוצר. כמו כן, היינו מודעות לעובדה שבארגונים מעורבים קיימת התופעה של נטרול הנשים.
בהחלט ראינו את עצמנו כתנועה רדיקלית, אף חתרנית - אזרחיות העומדות מול הצבא במגרש שלו. שוב לא היינו מוכנות שינפנפו אותנו בסיפורים על "צורך ביטחוני" או בתירוצים שמעשי אלימות הם "חריגים".
הצבנו לעצמנו שלוש מטרות צנועות מאוד:
- להשקיף על ההתנהלות במחסומים ובשטח הגדה
- להשקיף/להגן על זכויות אדם וזכויות אזרח של הפלסטינים
- לתעד כל פעם את מה שראינו בצורת דוח
עדי הייתה זו שארגנה את הליך הדיווח ולצורך זה קבעה את נהלי המחשב שאף על פי שמאז עברו שינויים ושיפורים רבים, מהווים את הבסיס לדיווח עד עצם היום הזה.
באותם ימים היה מחסום בית לחם מורכב מכמה בטונדות ומעמדת שמירה. תוך כמה שבועות אחרי יציאתנו הראשונה, שמנו לב שהמקום עובר סידרת שינויים של בנייה מאסיבית, מאיימת ובלתי חדירה. זמן רב, לפחות עד 2003, ניתן היה לנסות לעקוף את המחסום דרך הוואדי לכיוון מזרח, או דרך המרכז האקומני בטנטור לכיוון מערב. השטח של טנטור היה מקום חביב על מג"בניקים, כי יכלו להוביל את המעוכבים לשם ו"לחקור" אותם הרחק מעין אנוש ובלי שישמעו דבר.
בתקופה של המשמרות הראשונות שלנו הזדמן לנו לעתים תכופות להיכנס לטנטור ולדרוש הסברים מאנשי מג"ב. הצלחנו אפילו לגייס את עזרתה של הנהלת טנטור, כי השטח שלהם היה אקסטריטוריאלי ובאופן רשמי מחוץ לתחום של כוחות הביטחון הישראליים. לצערנו פניותינו הרבות לתגובה מידית עלו לרוב בתוהו. מאיה רוזנפלד וחברות צוותה, לורן ארדריך וחיה אופק, השאירו תיעוד יקר ערך מאותם הימים בדוחות השבועיים שלהם מהשנים 2001-2003, שבמהלך הזמן התרחבו וכללו גם את אל ח'דר, חלחול ואת הכפרים שבסביבה. מאיה מדברת ערבית
שוטפת, מה שאפשר לצוות לאסוף מידע ממקור ראשון מפי התושבים המקומיים.
בשלבים הראשוניים דיווחנו רק על מחסום בית לחם בגלל הנגישות אליו (אלה היו הימים!), וגם כי היינו כל כך מעטות (באפריל 2001 מנינו 30 נשים שיצאו לשתיים או שלוש משמרות לשבוע, כך שלא יכולנו להתפצל מעבר לזה.
כשגדל מספר החברות, לקחה נורה אורלוב על עצמה את התפקיד כפוי הטובה של "סידור העבודה". היא ניהלה אותנו ביד רמה, ואף אחת לא העזה לא להתייצב למשמרת שלה. סידור העבודה חולל פלאים בשבילנו בכך שנתן לנו את התחושה שאנו ארגון/תנועה של ממש, וגם כי גרם לנו לחוש אחריות ומחויבות. רוני המשיכה במלאכת הגיוס, עדי בדיווחים ובמחשובם, ויהודית א. יצאה לחפש מחסומים חדשים. מידע על מיקומם אספנו מדיווחים בעיתונות, ממסעות לשטחים וכן מפלסטינים.
כך גילינו את "הקונטיינר",את חווארה, את סורדה (שלא קיים עוד), ולראשונה גם ראינו את החסימות לכפרים לאורך כביש 443. בתקופה ההיא הציבור עדיין לא ידע על קיומן של חסימות אלה.
באחת ההזדמנויות הראויות לציון טלפן אלינו פלסטיני ודחק בנו לבוא ולראות את מחסום סוואחרה-אל-שרקיה (הרי הוא מיודענו "הקונטיינר") שבו ההתעללויות של מג"ב היו נפוצות במיוחד.
שתי ה"יהודיות" (אלקנה וקשת) יצאו לשטח הלא נודע במכונית של י. אלקנה, ממש מסע מעל הרים וגבעות, דרך ג'בל מוכבר ובדרכי עפר שכעת הן חסומות בידי הצבא ואינן נגישות. לבסוף מצאנו את המחסום שהיה עזוב לגמרי, מאחר שאנשי מג"ב יצאו לסיור. מכונית פלסטינית בודדה עלתה מוואדי נאר. הנהג הרים את המחסום הנטוש, חצה אותו בנסיעה, והחזיר אותו בנימוס למקומו.
בהזדמנות אחרת, י. קשת, מחופשת למתנחלת, לקחה את הצוות לסיור בשטחים. בטעות הגיעו למחסום פלסטיני. בתוך זמן קצר קראו למפקד, והוא ליווה אותן בנימוס חזרה, דרך בית סאחור עד למחסום ישראלי למרגלות הר חומה, שהייתה אז עדיין בבנייה. חייל שמח, בצמות מקורזלות - וכפי שניכר לעין, נהנה מבדידותו שאפשרה לו לפצות את עצמו ב"חומר" כזה או אחר - יצא מאוהל, איחל לכולנו יום יפה, וחזר כלעומת שבא אל התענוגות שחיכו לו שם. סיור הרפתקני דומה לפאתי רמאללה הסתיים גם הוא בהחזרה אדיבה אך נחושה של צוותנו בידי איש ביטחון פלסטיני.
"גילינו" מחסום על כביש 443, קרוב למחנה עופר, שבו הזהירו אותנו בצורה נחמדה שלא ניגש "למחסום ההוא מזרחה מפה. זה מסוכן מדי לגבירות כמוכן". התכוונו, כמובן, לקלנדיה, המחסום שבו פעלנו כבר חודשים אחדים - גם במחסום הזה היינו עדות כיצד התפתח מכמה בטונדות ושניים או שלושה חיילים ועד לדבר המפלצתי שנהיה ממנו היום.
משמרת מאוד לא מבוקשת, בתוקף היותה "משעממת", הייתה זו של אבו דיס, או, ליתר דיוק, עמדת מג"ב שמתחת להר הזיתים קרוב לראס-אל-עמוד, פחות או יותר מול המבנה של מוסקוביץ'.
היות שהכביש העולה מיריחו אל המחסום וממנו חזרה היה צר, הייתה שם תמיד שיירה ארוכה של מכוניות, אם כי, לפחות כשהיינו נוכחות, התנועה זרמה, והיו מעט עיכובים. המג"בניקים היו סחבקים ונהגו להציע לנו קפה שבאופן עקבי סירבנו לו. תארו לעצמכן את גודל ההפתעה כשהצוות של המשמרת הלא פופולארית הזאת הגיע יום אחד למקום וגילה שהמחסום נעלם. הצוות יצא לחפש אותו, ועד מהירה מצא את עצמו מול חומה באמצע מה שהיה הרחוב הראשי של אבו דיס - זו הייתה החומה הקטנה שלימים הפכה לחומה המפלצתית של ימינו. היינו מוכות תדהמה. והיינו גם נאיביות - הופתענו כשניסינו לדרוש את הסרת החומה, ונתקלנו בסירוב, אומנם מנומס, אך החלטי וסופי. גם ניסיונות אחרים מצדנו להקל על מצבם העגום של התלמידים הלכודים בצד המזרחי של החומה עלו בתוהו.
במהלך שנת 2001 מספר החברות הלך וגבר. ה"טרואיקה", רוני, עדי ויהודית - הגוף המחליט המקורי - החליטו לצרף לגוף נשים נוספות מבין הנשים היותר פעילות - וכך נולד ה"אורג": נורה אורלוב, יהודית אלקנה, איבון מנסבך, רוני המרמן, נאוה אלישר, מאיה רוזנפלד ומיה בלום שעיצבה את הלוגו המקורי שלנו. קראנו לעצמנו העשירייה הפותחת.
בשביל רוב חברות האורג היה מובן מאליו שמחסום ווטש הוא ארגון רדיקלי. הייתה בינינו הסכמה לא רשמית, שלא נקבע קווים אידיאולוגיים. כל אישה המוכנה "להתנגד לכיבוש", ותהיה הגדרתה אשר תהיה, תוכל להצטרף אלינו.
ההחלטה הזאת לוותה בכמה ויכוחים, אך על אף כל מה שקרה מאז, זו הייתה החלטה נבונה. מחסום ווטש איבדה את הצביון הרדיקלי והפמיניסטי שלה, ולעומת זאת צמח מספר החברות הפעילות בו. עובדה זו מאפשרת יציאה יותר מקיפה ושיטתית למחסומים. לקראת אמצע שנת 2002 ביקשו חברות חדשות להיות יותר פעילות, והוחלט לפתוח את האורג לכל אישה המעוניינת להשתתף בו. האורג שמר על מעמדו כגוף המחליט במחסום ווטש.
בתקופה ההיא מנה מחסום ווטש פחות ממאה חברות (ה"בום" המספרי הגדול אירע בשנת 2003 עם ייסודה של הקבוצה התל-אביבית, ומאוחר יותר באותה שנה, בעקבות הכתבה "אימהות רבות" של סימה קדמון בידיעות אחרונות עם הצטרפות הקבוצה הצפונית והקבוצה הדרומית, עתה כבר מנינו כ-400 נשים). עם הרחבת האורג התקבלה ההחלטה להמשיך לקיים את מחסום ווטש כארגון וולונטרי שאינו מעסיק אנשים בתשלום. להחלטה זו התלוותה גם החלטה להימנע מגיוס תרומות (אומנם התקבלה תרומה שלא ביקשנו בסכום של 5,000 $ מאמריקני שרצה שנחלק עוגיות לחיילים; לאחר ויכוח פנימי מתמשך, הסכמנו לקבל את התרומה, והודענו לתורם שהכסף מיועד להוצאות תחבורה).
חברות חדשות עברו שיחת הדרכה ויצאו לשטח עם צוותים מנוסים. דרשנו מהצוותים לקיים "קבוצות התקרבות" - כלומר, להעלות לפני כל משמרת תרחישים אפשריים ותוכנית כיצד לפעול בכל מקרה ומקרה.
ביקשנו מחברות להודיע לצוות אם הן סובלות ממחלות, מגבלות או מצוקות מיוחדות.
הוכנו דפי הסברה על מחסום ווטש שהיו מיועדים לחיילים, לפלסטינים ולמצטרפות חדשות. עד מהרה הפכו דפי ההסברה למיותרים. בינתיים כבר הכירו את מחסום ווטש, כך שהופעת הצוותים בשטח, כשכל חברה עונדת תג, התקבלה כדבר מובן מאליו. היינו פוגשות חיילים במחסומים שונים שקיבלו את פנינו כידידות משכבר הימים או כאויבות. "תגידי, את לא מווטש?" נכון, גם קיללו אותנו או התעלמו מאתנו, אך היו גם כאלה שממש הודו לנו על נוכחותנו.
כבר די בהתחלה, אולי במאי או יוני 2001, הצבא פנה אלינו, או, יותר נכון, נציג ממת"ק עציון, שהציע לנו את עזרתו וצייד אותנו במספר טלפון. תקדים מדהים.
כבר הספקנו עד אז להפר את הכלל שקבענו, שלא להתערב במחסומים, פרט למקרים של אלימות פיזית או מילולית נגד הפלסטינים. והנה נקבעה תוספת לעקרונות שלנו: לעזור לאנשים לעבור את המחסומים, לשחרר מעוכבים וכד', וכן לנסות לעזור במקרים מיוחדים.
ההתפתחות הזאת שמחה אותנו מאוד. אלא מה, הרב-סרן לא עמד בהבטחתו, ולעתים נדירות בלבד עזרתו הורגשה. בהמשך קוימו פגישות נוספות עם קצינים בכירים - ביניהם יעקב צור, מפקד מג"ב של אותם הימים, רוני נומה, המח"ט דאז של גזרת רמאללה ואילן פז, ראש המינהל האזרחי דאז.
באנו לפגישות הללו מתוך תחושה של זכות וסמכות, וציפינו להתייחסות רצינית לנושאים שהעלינו. כרגיל נפנפו אותנו ב"רשימת קשר" שלעתים עזרה במקרים מיוחדים, בשעה שהמצב הכללי במחסומים, וכן המדיניות המסתתרת מאחוריו, נמשכו, ואף גרוע מזה, הידרדרו. אין ספק שהרצון של קצינים בכירים לשמור על הקשר עמנו נבע מהמניע לחזק את התדמית של "הצבא הכי הומאני בעולם". אך זו הייתה גם שיטה להבטיח שלא נעשה בעיות: לקצץ לנו את הכנפיים.
הרי זה אירוני שדווקא כשמחסום ווטש מתפתח לכיוון ההומניטארי-חינוכי יותר, הופך הצבא, מהדרגים הגבוהים ומטה, יותר ויותר עוין וחוסם.
גם הפגישה עם היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, אליקים רובינשטיין, שאותו פגשנו יום אחד בקלנדיה בתור מתנדב "הומניטארי", נתגלתה כתרגיל מיותר.
בעבר כבהווה הקו המפריד בין המגע עם הצבא לבין שיתוף פעולה עמו, הוא קו דק ביותר. בדיעבד אפשר לומר, שהיה עדיף שלא להיעזר ב"סיוע" הזה. יכולתנו "לכבות שריפות" הייתה אומנם נחלשת, אבל עמדתנו כאופוזיציה רדיקלית הייתה מתחזקת.
הצמיחה במספר החברות מאז 2003 והלאה הביאה, כמובן, דם חדש ואפשרה להרחיב את הפעילות. היא גם הביאה איתה צרכים חדשים ומתיחויות חדשות. אך ההישג העיקרי של מחסום ווטש הוא בכך שהארגון הצליח למשוך אליו נשים חזקות ומחויבות כה רבות, ולספק מסגרת שבה כל אחת יכולה לתרום כמיטב יכולתה. אין אנו יכולות להחזיר את השעון אחורנית לאותם ימים של הומוגניות אידיאולוגית כמעט מושלמת שגבלה בתמימות. יחד עם זאת, חשוב שלא נשכח את הימים ההם. יהיה בהחלט עצוב אם אחרי שהגענו עד הלום כתנועה מיוחדת במינה, נהפוך לעוד ארגון שלא למטרות רווח שמטרותיו המטושטשות הן לעורר את דעת הקהל ולהראות לעולם את פרצופה ההומניטארי של ישראל.
מדובר פה בכיבוש - הוא מרושע ולא מוסרי, ועלינו להתייצב באופן חד משמעי וללא הסתייגויות לצד המתנגדים לו.
יהודית קשת