הקו הירוק הוא קו שביתת הנשק של מדינת ישראל עם שכנותיה, כפי שנקבע בהסכמים שנחתמו בשנת 1949 בתום מלחמת העצמאות. הקו הירוק הוכר על ידי הקהילה הבינלאומית כגבולות המדינה. מאז מלחמת ששת הימים, זה יותר מ-41 שנה, נקוטה כשיטה מחיקתו של הקו הירוק תוך טשטוש גבולות המדינה הן מהמפות והן ממודעות אזרחיה.
מה יודעים על כך חיילי צה"ל, אלה שנולדו וחונכו בתוך מערכת הכיבוש המשומנת? מה מלמדים אותם מפקדיהם הישירים והעקיפים? האם המערכת הצבאית באמת מעוניינת להקנות ידע מסוג זה לחיילים? ואולי נוח לה יותר להנציח חוסר ידע כדי לעכב אצלם חשיבה עצמאית ושאלות קשות?
הבורות שמגלים חלק מהחיילים הן לגבי הקו הירוק הן לגבי ההיסטוריה הקרובה והרחוקה של מדינת ישראל, מלבה ככל הנראה את התייחסותם הרעה עד כדי אלימות - כלפי התושבים הפלסטינים בשטחים. בעיני חיילים רבים, הפלסטינים יושבים על אדמות מדינת ישראל לאחר שגזלו אותן. מכאן, שלהם "מותר" לעבור את כל הגבולות האדומים של התנהגות אנושית ונאותה כלפי אוכלוסייה חסרת אונים זו, במטרה להגן על גבולות מדינתם מולדתם.
יש חיילים המקדשים את הגבולות הכתובים בתנ"ך; יש 
שאינם מבדילים בין המושגים "ארץ ישראל" ו"מדינת ישראל". טשטוש התחומים חל גם לגבי המידע שיש לקצינים ולחיילים באשר לתחומם של אזורי A ו-B, שנקבעו בהסכמי אוסלו בין מדינת ישראל לרשות הפלסטינית: שלטים שהוצבו בלב שטחי B (שטח בריבונות צבאית ישראלית) באופן רשמי ע"י שלטונות הצבא, והמורים על איסור כניסה לאזרחי ישראל, מעבירים מידע כוזב ומטעה כאילו הינם שטחי A (אשר באחריות ביטחונית ובשליטת הרשות פלסטינית), ומנציחים את הבורות של החיילים והמפקדים בשטח, הסומכים על השילוט ולא דואגים לברר את העובדות במפות. ראה צילום משמאל
מתוך דוחות של משמרות מחסום watch
עזון-עתמה, יום ה', 25.9.08, אחה"צ [הדוח המלא כאן]
צופות: אירית ס. דפנה ב. (מדווחת)
אורחת קרן מ. (אקטיב-סטילס)
...בסיום המשמרת ניגשה אלינו סמלת ורצתה לדבר. לא היה ויכוח אלא שיחה. היא כמובן סיפקה את המשפטים שהיא מקבלת בשיחות המפקד, אבל היתה גם קשובה לדברינו. שאלתי אותה אם היא יודעת איפה היא, כי היא כל הזמן דיברה על זה שהפלסטינים עוברים לישראל. היא הסבירה: "בצד הזה זה שטח כחול (ישראלי), ופה זה שטח אדום (פלסטיני)..." - כך עוקף צבא הכיבוש את הצורך להשתמש בהגדרות כגון מדינת ישראל, קו ירוק, גבול, שטח ישראל , שטח פלסטיני, שלא לדבר חלילה על המלה הגסה "כיבוש".
כבר שמעתי את המונחים הללו בעבר מפי החיילים. כמה פשוט וקל, יש שטח כחול ויש שטח אדום ובמקרה יש עליו בני אדם, אבל זה לגמרי לא משמעותי, ובמקרה יש כובש ויש נכבש, אבל מה זה שייך? לא צריך להכניס לכל דבר פוליטיקה. משחק של צבעים. נקי, ניטרלי ואלגנטי.
2.10.08 – דרום הר חברון [הדוח המלא כאן]
צופות – ציפי ונעמה (מדווחת)
מיכאל ניהל שיחה עם שני חיילי גולני באחד המחסומים, והסביר להם שלדעתו צה"ל לא צריך להיות בחברון.
חייל א': למה?
מיכאל: כי חברון היא לא בישראל.
חייל א': חברון היא לא בישראל?
חייל ב': נכון, חברון היא לא בישראל. אריאל היא בישראל.
תרקומיה ודרום הר חברון 26.9.08 [הדוח המלא כאן]
צופות: נעמה ועפרה
... 11:20 דורה אל פאוור. במעלה הדרך לכיוון דורה, בנקודה של המוֹניות, אנחנו רואות ג'יפ צבאי. החלטנו לעצור ולראות מה העניינים. רגע לאחר עצירתנו מגיע אחד החיילים ודורש שנעזוב את המקום ונעמוד בצומת עצמו (מרחק 100 מטרים במורד הגבעה). מבלי להגיב או לדבר עימו אנחנו פשוט יורדות מהרכב כדי לעמוד פה. הוא דורש שנעוף מהמקום מכיוון שמדובר בשטח A (פלסטיני).
אני מציעה לו: אולי כדאי להסתכל במפות לבדוק איפה בדיוק עובר שטח A?
החייל: אולי אני אתן לך בעיטה בפרצוף?!
מחסום חווארה, יום א' 28.9.08 אחה"צ [הדוח המלא כאן]
משקיפות: גלית ג. וטל ה. (מדווחות)
"אבל כבשנו – זה שלנו!" מדבריה של חיילת חיננית שבאמת אבל באמת לא מבינה מה אנחנו רוצות.
... בהגיענו למחסום חווארה אנו פוגשות שלוש חיילות צעירות שבאו מהחטיבה לבקר במחסום. הן חיפשו לשוחח איתנו. רצו לדעת למה אנחנו באות לכאן, מה העניין. הסברנו. ביניהן יש אחת, נראית צעירה ותמה עוד יותר מהאחרות, ששאלה בשכנוע עמוק איך אנחנו מציעות למנוע את הסכנה אם לא יהיו המחסומים. לקח זמן עד שהודתה שהסכנה זה פשוט הערבים, ובאשר לחזקה על השטח, הרי "באמת הארץ ניתנה לנו על ידי אלוהי ישראל כך שבאמת אין על מה ועם מי לדבר, וחוץ מזה, גם אם לא דתיים, הרי שב-1967 כבשנו את כל זה, אז זה שלנו, לא?"
יצוין שהן היו סקרניות ולא עוינות.
סנסנה, דרום הר חברון, חברון ותרקומיה , יום ג' 7.10.08 [הדוח המלא כאן]
צופות מיכל צ' חגית ב'
06:30 10:00
... כל החיילים כבדי התרמילים שרועים על המדרכות ליד הבתים בסביבה. הם פוגשים אותנו בצהלות ובמחיאות כפים לבוגדות. הבאתם מצלמות? תכתבו עלינו משהו לעיתון. הם שמחים כי גומרים עם חברון היום (כל הציוד שלהם לידם) ואף אחד מהם לא בשכפ"צים. חייל אחד מתפלל. בתור די הרבה ילדים והבדיקות נעשות בעצלתיים, כאילו מה חשוב אם הילדים יאחרו או לא לבית הספר. בהחלפת מילים מינימלית ביותר החיילים אנחנו מבינות שאין עם מי לדבר.
"פה זה מדינת ישראל... חיי פלסטינים לא שווים... אני מגן רק על יהודים..." אמר המ"מ .
----------------------
תמר פליישמן