דיבור ישיר – דיבור עקיף | מחסוםווטש
אורנית, מהצד הזה של הגדר

דיבור ישיר – דיבור עקיף

Stub body

בעוד ימים מאד רבים
אמצא את שבקשה נפשי.
אמצא לי את שלוות נפשי
אמשוך שלווה תשעה קבין 
                                     מתוך: בשבחי השלווה, ד. רביקוביץ

 

בכוונת זרקור זה להאיר על האחר, להנכיח ולו במעט את קולו ומילותיו של זה הנחסם במחסומים, זה הנאלץ לעמוד במחסומים, זה הנתון לשרירות הרובה והאוחז בו, על שאיפותיו, תסכולו, כעסו ועלבונו.
נכתב מתוך רגשי כבוד  לשורדים את הכיבוש זה למעלה משנות דור, המגיחים  מאלמוניותם אל עינינו ולבנו   ושבים ונעלמים  בעכירות מציאות יומם השבירה.
 

           

אני בן 37, הוא אומר. זה ככה מאז שאני ילד. אני הולך לישון בלילה וחושב על המחסום הזה. ככה זה לא חיים. אני לא יכול ככה להמשיך. מאז שאני קטן אומרים לי מחר יהיה בסדר. אני כבר בן 37, לי כבר לא יהיה בסדר.
[הדוח המלא כאן]

אני בן 35 ועוד לא היה לי אף יום טוב אחד בחיים... (מדבריו של) אדם שעבר בחברת אשתו ושלושת ילדיו. גר ברמאללה, בבעלותו מסעדה, כל יום בדרכו לעבודה עליו לעבור שלושה מחסומים. 
[הדוח המלא כאן]

לידינו עבדו שני גברים בשיפוץ מבנה ואחד מהם אמר: כשבא (הכיבוש) הייתי בן 13. הוא הרים את כובעו והצביע על שיערו הלבן, אומרים חיים. אלה חיים? אלה מתים. והציע לנו שתייה.
[הדוח המלא כאן]

מחאת הפרט, תאור חוסר האונים שלו נוכח המציאות, נאמרת בדיבור מצומצם. אם משום השפה (העברית) שאינה שגורה בפיו ואם משום התנאים הפיזיים של המפגש. יש שהוא נוקט לשון אני ומדבר על עצמו וגורלו, ויש שהוא דובר בשם ציבור גדול השותף לגורלו: 

אנחנו צריכים רק לחם לילדים.
נהג: אין כאן דמוקרטיה, אין כאן זכויות, יש לכם לב של אבן שמושך את הכול לגיהינום!  
[הדוח המלא כאן]

התפרץ אחד הבחורים ואמר, אסור לנו לדבר, לעמוד ולנשום, הכול אסור לנו.
[הדוח המלא כאן]

החיים חרא, תראו מה זה כאן, יצאתי מג'נין כדי להגיע לרמאללה. זה ייקח לי יותר משעה. אני עובר כ-10 מחסומים בדרך. יש לו שלושה ילדים והוא מתפרנס מתיווך בתים.
[הדוח המלא כאן]

פלסטיני צעיר עובד לידנו ומפטיר: פה מייצרים טרור.
[הדוח המלא כאן]

איש צעיר בא אלי:  המחסום זה אוניברסיטה, לומדים כאן להרוג את החיים.
[הדוח המלא כאן]
 

תור ארוך של כ-50 רכבים בכניסה לעיר. זו הכניסה היחידה לתוך עיר שמונה סביב 45,000 איש. "קלקיליה היא כמו בקבוק, וזה הפקק שלה" אומר לנו אחד מנהגי המוניות במגרש החניה שליד המחסום.
[הדוח המלא כאן]

אנתום מווג'ודין אחנא כמאן מווג'ודין,  כלומר: אתם  קיימים, גם אנחנו  (הפלסטינים) קיימים ונמצאים.
[הדוח המלא כאן]

נהג מונית שעובר מתלונן על כך שמכריחים אותו לחשוף את הבטן לעיני כל כדי לעבור, כמו במחסום חמרה. ההשפלה של האקט לא פוחתת על אף שהוא נאלץ לבצע אותו יום יום. הוא אומר, ערבי עומד במחסום, ישראלי יושב במזגן.
[הדוח המלא כאן]

המילים חלקן נאמרות בקול וחלקן באלם, או במבט או בשפת הגוף. דווקא האחרונות המדברות על שתיקותיו של האדם באות כמו מכוות אש בבשר החי: 

גבר צעיר, ככל הנראה סטודנט (על פי המחברות והצ'ימידן) מגיע לעמדת הבדיקה. המגנומטר מצפצף. הוא מוחזר לאחור. חולץ את נעליו, נדרש להציגן למ"צ. הוא מראה את הסוליות. נועל את הנעליים. הת"ז שלו בינתיים אצל המ"צ. או.קי, במבחן הגוף הוא עומד. עכשיו עליו להוציא את הבגדים מן התרמיל. עוד בגד ועוד חולצת טי מוצגים למ"צ. גם במבחן הזה הוא עומד. עכשיו מוחזרת לו הת"ז, על הבגדים. הוא אוחז בת"ז וחובט בה על הדלפק בזעם כבוש. מכניס את הבגדים לצ'ימידן, אוחז את חגורת המכנסיים בידיו וממהר להתרחק מהמחסום, פניו סמוקים, נמנע מליצור קשר עין עם אנשים אחרים.
[הדוח המלא כאן]

 אלה שאין להם זכויות אדם מיום היוולדם מנהלים קרב מאסף על שרידי כבודם: 

ביקום המקביל. באוזניים עוד מהדהד קולו של איש שטרח לגשת אלינו ולשאול בכעס, מה מצחיק כל כך את החיילים כשהוא מראה להם את התעודה שלו דרך הזכוכית המשוריינת של עמדת הבידוק.
[הדוח המלא כאן]

כשעמדנו ללכת שמענו חיילת בצד הפלסטיני של המחסום צועקת וזוג צעיר יצא אלינו ופנה בכעס: זה לא בסדר שהחיילת שם צועקת ולא חושבת אפילו לומר "בבקשה". בתרבות שלנו אסור לפנות למבוגרים בצורה כל כך בוטה! אתן חייבות להעיר לה. אתה צודק, וגם בתרבות שלנו זה נחשב פסול.
[הדוח המלא כאן]

רק היום החם הזה, במקום מהעיק הזה, כשהחום חוזר אלינו מהאספלט הלוהט והאפאתיה השותקת של הנוכחים במקום, שכבר נמאס להם שוב לקטר, אז תעזבו אותנו משאלות מיותרות של מה היה ואיך היה. אלה החיים שלנו. בזבל,  אתם לא רואים? כן אנחנו "רואים" ועינינו כלות בגלל אזלת יד וייאוש.
[הדוח המלא כאן]

העימות היומיומי עם מציאות הכיבוש, גורמת לאנשים התבגרות טרם עת. מתי ילד פלסטיני הופך לנער? באיזה גיל נער נחשב לבוגר?:

הוא בכה כשלקחו אותו, הוא בכה כשלקחו אותו, אמר לי בן הדוד. אמרתי לו שזה צפוי ממי שנלקח בידי המשטרה שיבכה. לא, אמר בן הדוד, זה בגלל שהוא קטן, אני כבר לא בוכה, אני כבר רגיל...
[הדוח המלא כאן]

אחד התלמידים מצביע על המעבר, שגגו מכוסה בסורגים, ומביע את חלומו הפרטי: I wish to be a Superman, it gives you wings …
[הדוח המלא כאן]

כשמדינת ישראל פתחה במבצע "עופרת יצוקה" התחדדו ביטויי הכעס וחוסר האונים היה לכאב גדול. תחושה של הזדהות ושותפות גורל עם אחיהם בעזה, הסיטה אותנו הרחק מהם, בבחינת אנחנו הפלסטינים, אתם הישראלים.

(היום) אני לא לוחץ לך את היד. הילדים שלכם הורגים אותנו, אמר לי מכר בכניסה למחסום.
[הדוח המלא כאן]

מה המצב?
קשה, מה שקורה בעזה...
היית בעזה?
לא, אני ישראלית אסור לי להיכנס.
מותר לך, תבואי עם טנק, עם מטוס, תיכנסי...
[הדוח המלא כאן]

נהגי מוניות שאלו אותנו: למה? מה קורה עכשיו? למה שוב לעשות לנו רע?
פלסטינים שואלים:  are you happy with what you  see?"
[הדוח המלא כאן]

איש פונה אלינו, מתנה את ייאושו ומקנח: ובסוף אני יגיד לדגים – לבריאות... אבל הרגיע אותנו מייד שהוא מתכוון רק לאלה שהרגו את הילדים שלנו בעזה.
[הדוח המלא כאן]

מעל הדיבור, בצל המציאות, מקנן תמיד הספק ומרחפות השאלות: הישוב הבן מיום לימודיו והאב מעבודתו? היגיעו הנכדים לבית סבתם הזקנה? היגיע החולה לבית החולים בעוד מועד, אם בכלל?הרבה סימני שאלה.  מעט תשובות, מעט מאוד ודאות.

---------------------------------------------------
תמר פליישמן