החלטת הממשלה לאשר קריטריונים חדשים להכללת התנחלויות במפת הטבות מס ליישובי הפריפריה, שלפיה אמורות 35 התנחלויות מבודדות, שאינן נמנות עם גושי ההתנחלות הגדולים, לזכות בהטבות מס החל מ–2015, מצביעה על ראייה שגויה של מה שראוי להיקרא פריפריה במדינת ישראל. החלטת הממשלה היא כמובן פוליטית, ומטרתה למשוך אוכלוסייה חזקה אל התנחלויות חלשות מבחינה כלכלית ודמוגרפית, ולעודד התנחלות יהודית לאורך הגבולות, אך ספק אם זה המהלך הנכון.
 


 ההתנחלויות שנבחרו למטרה זו נחלקות לשתי קבוצות. האחת בת 17 התנחלויות בדרום ובמזרח הר חברון, כולל שלוש מהן לאורך חוף ים המלח בואכה יריחו, והשנייה בת 18 התנחלויות בבקעת הירדן, מאלמוג בדרום עד למחולה בצפון. האם שתי קבוצות אלה אכן מצדיקות את ההתייחסות אליהן כאל יישובי פריפריה של מדינת ישראל בעלי משמעות אסטרטגית, ביטחונית וסביבתית?
 


 ניתן להניח, שכאשר בוחרים בהתנחלויות למטרה מדינית־יישובית, תהיה להן הצדקה בהתייחס למיקומן הגיאוגרפי, גודל אוכלוסיותיהן וחשיבותן במסגרת מערכת סביבתית רחבה ומקיפה יותר, כך שכדאי יהיה לשפר את מעמדן, להוסיף לביסוסן ולהבטיח את קיומן בעתיד בכל מהפך מדיני אפשרי שיתרחש.

 מבט על מפת תפרוסת קבוצת ההתנחלויות בדרום הר חברון מצביע על העובדות הבאות: הן פזורות על פני מרחקים גדולים יחסית אלה מאלה בין באר שבע בדרום לחברון בצפון; הן צמודות לכביש ראשי אחד (60) ואל שניים־שלושה כבישים אזוריים בלבד (316, 317) בין באר שבע לקרית ארבע; שלוש מהן - מצפה שלם, אבנת וקליה - נשענות על כביש אורך אחד לחוף ים המלח (90) במרחקים שבין 20–30 קילומטרים; שלוש מהן מונות כל אחת פחות מ–200 נפש, שש מהן - בין 200–500 נפש ושמונה הנותרות (להוציא את קרית ארבע) אינן מגיעות לאלף נפש כל אחת.
 


 יתר על כן, התנחלויות אלה נמצאות במקומות בעייתיים מבחינה גיאוגרפית וחורגות במבנן, בצורתן ובהשתייכותן מהנוף הטבעי והיישובי של האזור - הלוא הוא מערכת כפרית־עירונית פלסטינית עתיקת יומין, שהתפתחה באורח טבעי על גבי שתי שלוחות מורפולוגיות דומיננטיות — שלוחת דהריה ושלוחת סמוע. עליהן נמצאים יישובים פלסטיניים רבים בין דהריה לתרקומיה ממערב ובין בני נעים, א־שויוח, אספר ותוּקוּע ממזרח.
 


 דומה, שאין להתנחלויות באזור זה, המונות יחד כ–7,000 נפש בלבד, כל מעמד אזורי בחבל ארץ כפרי־חקלאי צפוף זה, המיושב באוכלוסייה פלסטינית. ספק רב אם גם יש להן חשיבות אסטרטגית כלשהי מבחינת הכוונה לנגוס בעתיד באמצעותן שטחים בדרום הר חברון ולצרפן לחבל ערד ולבקעת באר שבע.



 המצב בקבוצת ההתנחלויות השנייה אינו שונה במהותו, לבד מן העובדה, ש–18 ההתנחלויות שנבחרו באזור זה משתרעות באזור גיאוגרפי מוגדר, פחות או יותר, כולן לאורך כביש מרכזי אחד, כביש הבקעה (90). 14 מהן מונות פחות מ–200 נפש כל אחת ואילו רק אחת, שדמות מחולה, אוכלוסייתה עולה על 500 נפש, בעוד שכולן יחד מונות כ–3,275 נפש בלבד.



 יש לציין, שבבקעת הירדן קיימת מציאות דמוגרפית שישראל לא הצליחה לשנותה במשך השנים. גם בתקופת הפריחה של ההתיישבות היהודית בבקעה לא השכילו ממשלות ישראל להגדיל באופן משמעותי את גודל האוכלוסייה היהודית באזור זה. מאחר שהישראלים מהווים בכל התנחלויות הבקעה רק כ–10% מתושביה, כולל יריחו, נגזר עליהם להיות מיעוט קטן בסביבה פלסטינית המצויה בצמיחה דמוגרפית מהירה.



 במשך שנים נתפשה הבקעה כאזור ריק מתושבים פלסטינים. לפיכך תוכנית אלון המליצה על שטח הבקעה כמתאים להתיישבות יהודים, בשל הדלילות במספר התושבים שבה. במהלך השנים חלו שינויים דמוגרפיים ניכרים בבקעה, הן בשל הריבוי הטבעי המואץ בקרב האוכלוסייה הפלסטינית, והן בשל תהליכי הגירה שהתחזקו מאז הסכמי אוסלו ב–1993. בעקבות הסכם "עזה ויריחו תחילה" הוכפל מספר התושבים הפלסטינים באזור יריחו, שחיפשו חיים טובים יותר תחת שלטון הרשות הפלסטינית. כיום מתגוררים בבקעה כ–70,000 פלסטינים בכמה עשרות יישובים, בעיקר באזור ברדלה, הג'יפטליק, עוג'ה, יריחו וצפון ים המלח, מהם באזור יריחו־עוג'ה כ–40,000 נפש, ויתרם בג'יפטליק, בצפון הבקעה ובמדרונות ההר. לפי הערכה, כ–20 אלף פלסטינים נוספים חיים בעשרות קהילות בדואיות קטנות.
 


 ההתיישבות היהודית, לעומת זאת, שהיתה בתחילת דרכה בעדיפות מספרית בחלקים הכפריים של הבקעה, מונה כיום כ–8,000 נפש בלבד. גודלה הנוכחי בבקעה מעמיד בספק את משקלה האסטרטגי כהתיישבות היהודית, שאמורה לחזק את מצבה של ישראל בגבול עם ירדן.