לא רואים, לא שומעים, כן מדברים - אבל על מה? | מחסוםווטש
אורנית, מהצד הזה של הגדר

לא רואים, לא שומעים, כן מדברים - אבל על מה?

לא רואים, לא שומעים, כן מדברים - אבל על מה?

שלישי, 30 אפריל, 2013
source: 
על צד שמאל | מגזין הסוציאל-דמוקרטיה
מְחַבֵּר/ת: 
נעמי רז

בכפר בית-איג'זא, שהוקף בהתנחלות גבעון-החדשה שעל אדמותיו, נבנתה גדר הפרדה. לאחר מאבק משפטי הוסדר מעבר משפחת סברי לביתה – דרך "פרוזדור" מוקף תיל.

ראו נא את מפת ירושלים, יפה, לא? מערך כבישים מפותח, מושכת. ומה לא רואים בה? – את המציאות; את החומה, הפוגעת בחיי רבבות אנשים; את האווילות, את השרירותיות, את האפליה. לא שומעים – את מי שמאחוריה. על מה מדברים? על כמה החומה טובה לנו, לישראלים. איך היא שומרת עלינו; ועל מה לא מדברים? על מה שמאחוריה.

ועכשיו, ראו את מפת החומה. "עוטף ירושלים", שם נעים, מלטף. אך החומה – בטון חשוף, חוצצת, מאיימת בגובהה. והתוואי – מילה עדינה – מטורף ודוקרני, כמציאות בשטח. היא נולדה ב-2002, מלאת כוונות הגנה. בשבת ביקרנו אותה, ואת האנשים שלמרגלותיה. נסענו 20 אנשים לצפון העיר, לראות, לשמוע וגם לדבר, בסיור מונחה על-ידי נטע עפרוני ויהודית אלקנה, נשות מחסוםWATCH.

קצת רקע: ב-1967, לאחר מלחמת ששת הימים, החליטה הממשלה להחיל את החוק הישראלי – לספח – גם על ירושלים המזרחית, ועל כפרים, עיירות ושטחים פתוחים מצפון, ממזרח ומדרום לקו הירוק. שטח השיפוט של ירושלים גדל באחת מ-40 קמ"ר ל-110 קמ"ר! ה"אצבע" הבולטת לצפון נועדה לכלול את שדה התעופה (ז"ל) עטרות. כל הפלסטינים במרחב זה קיבלו תעודות תושב ישראל (כחולות), ללא אזרחות ישראלית (לעומת התעודות הירוקות של תושבי השטחים).

s3

השער בחומה ו"פרוזדור" הגדר בכניסה לבית משפחת סברי בבית-איג'זה

s

חומה בירושלים, 8 מטר גובה+גדר תיל 

s1

גבעון החדשה מתקרבת לבית משפחת סברי בבית-איג'זה

צילום תמונות: נעמי רז

מאז 2002 "עוטפת" החומה חלק מהשטח של ירושלים, וחלקים אחרים – היא משאירה מחוץ. אתם מנחשים מדוע. אבל לא תוכלו לנחש מה עובר על תושבי ירושלים שמעבר לוחמה. ילדים וסטודנטים עוברים מדי בוקר במחסום קלנדייה למוסדות החינוך בעיר-האם שלהם. "סתם" אנשים עוברים במחסום לקבלת שירותי בריאות, לביקורי משפחה, לעבודה לפרנסה. מה שקורה במחסום זה תוכלו לקרוא מפי חברת הכנסת הטרייה עדי קול ("יש עתיד")http://www.haaretz.co.il/news/education/1.2000284.

ומי ומה לא עוברים אל האנשים שמעבר לחומות? לא משאיות הזבל, לא שוטרים, לא פקחים, ולא הכסף הנגבה מהתושבים כארנונה, על-ידי עיריית ירושלים. כ-80,000 תושבים יש בשכונה כפר 'עקב, מצפון לעטרות. 28 מיליון ₪ גובה מהם עיריית ירושלים מדי שנה. רק 2.8 מיליון ₪ היא מחזירה בשירותים!

ואנשי הכפר קלנדייה, שכני עטרות, זכו רק לאחרונה, לאחר מאבק משפטי עיקש וארוך, להיתר להיכנס לירושלים מבלי לעבור את הדרך הארוכה למחסום קלנדייה. אבל אבו סאמר, שנולד וחי על אדמתו בקלנדייה – כסבו, כאביו וכילדיו – חייב לבקש רישיון להיכנס לירושלים ולהתפתל בכבישים הלא-מתוחזקים, כדי להגיע לעיר המחוז שלו. הוא משלם ארנונה לעיריית ירושלים, אך אינו מורשה להגיע לעירייה להסדיר את ענייניו. למה? כי הוא בעל תעודת-זהות ירוקה, פלסטינית, כי ב-1967, כשכל מי שהתגורר בשטח ירושלים "המורחבת" קיבל תעודת תושב "כחולה", הוא שהה בירדן בבחינות לתעודת הוראה…

ואנשי הכפר ביר-נבאללה סתם הושארו מעבר לחומה, והיא כולאת אותם משלושה עברים. וכך נדמו קולות השמחה באולמות השמחות שלהם, נעלמו השווקים, נסגרו חנויות ובתים. "מכלאה עם נוף לירושלים", קרא לה מירון רפפורט במאמרו - http://www.haaretz.co.il/misc/1.1528996

ואת סמל הטמטום, חוסר האנושיות והדיכוי – תוכלו לראות בכפר בית-איג'זא, שהוקף בהתנחלות גבעון החדשה, היושבת על אדמותיו ועל אדמות כפרים שכנים. כאן נבנתה גדר הפרדה, לא חומה – גדר עם תלתלי תיל דוקרניים ועם חיישנים חשמליים. לאחר מאבק משפטי ארוך הוסדר מעבר משפחת סברי לביתה – המוכר כחוק על אדמתה, כאשר אדמותיה שמסביב לבית נחמסו בחסות "צרכי ביטחון"… – דרך שער בגדר ההפרדה, הנפתח בידי חיילים, ו"פרוזדור" מוקף תיל וחשמל. ומצדי הבית, על אדמות המשפחה – בתי גבעון החדשה המתרחבת.

ראינו, שמענו, והמילים נעתקו מפינו. ואי אפשר להעביר את שראינו וששמענו במילים הכתובות.

רוצים לראות בעצמכם? כתבו למחסוםווטש: mwtours.jlm@gmail.com .