מחסום קלנדיה בשלושה חלקים

השגרה של קלנדיה שעליה לא תספר התקשורת:

בחנות של עבד, צילומים תמר פליישמן

שורה ארוכה ועצובה של נשים ילדים ותינוקות חצתה את המחסום בסופו של יום שנועד לביקור אסירים.

מאלונקה לאלונקה, מאמבולנס לאמבולנס, בנוהל גב-אל-גב הועבר בחור לאחר ניתוח חזרה לביתו שברמאללה.

עשרים וחמישה גברים שנתפסו על ידי ציידי משמר הגבול בצור הדסה בשעות הבקר המוקדמות עוכבו במשך כל היום, הוסעו חמישה-חמישה למחסום קלנדיה ("אין להם אוטו גדול בשביל כולם," הם אמרו...) ומשם שולחו לשטחי פלסטין. ביניהם כאלו שביתם בחברון ובבית-לחם.

אבנים הושלכו לעבר הפילבוקס, רימונים נורו לעבר משליכי האבנים, והרבה גז מדמיע חונק עמד באוויר.
ככה זה כל יום בשעות אחרי הצהריים כבר כמעט עשרה ימים, סיפרו מכרים.
"זה בגלל שלאנשים אין כסף," אמר אחד.

אחדים מבעלי הבסטות מיהרו לקפל את מרכולתם ולהיעלם. אחרים שאינם יכולים לספוג הפסד של שקלים בודדים - אפילו לנוכח סכנה לגופם ולבריאותם - המשיכו לדלג בין אבנים ורימונים ולפתות את הממהרים אל המחסום וממנו במשקפי שמש, פסוקי קוראן, מסטיקים, אביזרי עזר לטלפון ושאר פריטים, שבני האדם לא באמת זקוקים להם, אלא קונים בעיקר כמחווה של חסד.

ועַבּד, בעל הבסטה לממכר משקאות העשויה פיברגלס והמעוצבת ככדורי גלידה צבעוניים, הצביע על שני חורים פעורים בגג חנותו, שחוררו רימוני הגז יומיים קודם לכן.

כשיצאו החיילים מהמחסום והחלו להתקדם חמושים ברובים לעבר הנערים, שאת תמונותיהם אני לא שולחת פן יזוהו, הבחנתי בשני חיילים שעלו בחשאי אל המגדל הקרוב למחנה הפליטים, שממנו נוח להשקיף כדי לזהות את הנערים ולהנחות את הכוחות שעל הקרקע להיכן לכוון את רוביהם. הסבתי את תשומת לבם של שניים ממנהיגי החמושים באבנים שייזהרו מהיושבים ממעל.

זכרתי את הידיעה שהתפרסמה בתקשורת הישראלית ולפיה נציג המתנחלים הלין בפני שלטונות הצבא כי הנשים הנוכחות במחסומים מהוות גייס חמישי, מרגלות ומדווחות ל"אויבי המדינה" על תנועות צה"ל, וחשבתי שאמת ונכון הדבר.

כי לי, כלחברותי, אין ספק לצד מי ועם מי אנחנו עומדות בשטחי פלסטין הכבושים.

"זה הסדר היום עכשיו בקלנדיה"

סדר היום בקלנדיה

"זה הסדר היום עכשיו בקלנדיה," אמר בחור פלסטיני וצדק. למעלה משבועיים השטח בוער.

בשבוע שבו חל יום השנה ה־12 לפרוץ אינתיפאדת אל-אקצה, ביום השנה לרצח הילד מוחמד א-דורה, בימים שבהם מציינים את אירועי אוקטובר, נדמה שהמצב בקלנדיה על סִפּו של פיצוץ.

שוחחתי על סמליות התאריכים עם חבר שהגיש לי במחווה של ידידות מטלית מהולה בכוהל להקל על צריבת אדי הגז. לדעתו הצעירים אינם מודעים לצירוף המועדים. אני לא יודעת. אבל אני רואה את פניהם, והן זועמות, ושפת גופם אומרת נחישות, והם מתריסים לעבר המחסום שהוא סמל הכיבוש, וזורקים לעברו אבנים. הנערים שוב אינם חוששים להיות ניצודים באישון לילה, ושוב אינם מכסים את פניהם.
כי במה עוד אפשר להפחיד את מי שעתידו אינו בידיו, שנרמסו זכויותיו ונגזלה חירותו?
הם יודעים שהמצלמות מתעדות כל אדם וכל תנועה, ויודעים שציידי הלילה עלולים לפרוץ היום או מחר או ביום בלתי צפוי אחר את דלת ביתם ולאספם אל הכלא.

מול אלו הנערים יצא כוח צבאי מהמחסום. תחילה שניים, אחריהם רבים נוספים, חבושי קסדות, ממוגנים באפודים וחמושים ברובים וברימוני הלם וגז. חיילת הובילה את הכוח והייתה הראשונה לירות.

אדי הגז פגעו ללא הבחנה בכל מי שנקלע למקום בשעת בין-הערביים הזו, כשמאות רכבים תנועתם קפאה מבלי יכולת להמשיך בנסיעה ולהימלט.
ואיש אחד, שילדיו הפעוטים שישבו ברכבו נפגעו מהגז החלו לחרחר ולהשתעל, יצא כועס, ניגש לקצין בטענה על ירי גז לכוון בני אדם שאינם מעורבים במתרחש.
את הדיבור לא שמעתי, אבל ראיתי את הקצין מושיט זרוע, תופס את כתפו של האיש, הודף אותו מעליו ומפנה לו עורף.

ושוב מיהרו הרוכלים לסגור את עסקיהם ולהיעלם מקו אש האבנים והרימונים, ושוב אנשים מיהרו לחצות את איזור הסכנה כשהם שפופים וצמודים לקירות החומה, וחיילת אחת עם רובה עמדה בגומחה שבחומה, עמדת צליפה, ושמרה פן יתגנב מי מהנערים ויגיע מגבם של היורים.

וכמו בעולם מקביל התאמץ המחסום לקיים את השגרה הרעה. אמבולנס מג'נין הוביל ילדה בת שלוש-עשרה חולה בלוקמניה, שהועברה לאמבולנס ממזרח ירושלים לקבל טיפולים בביה"ח אוגוסטה ויקטוריה. והשוטר שבמחסום כעס על נוכחות המצלמה, ונהג האמבולנס מהשטחים ניסה להרגיעו והֵעז ואמר באומץ,"אדון שוטר, לנו אין בעיה עם זה שיצלמו..." "אתה בכלל תשתוק!" הייתה התשובה.

ואחד מנהגי המוניות סיפר שבבוקר, במחסום חיזמה (מחסום שנועד לשרת את המתנחלים ונבדקים בו רק פלסטינים, ורק תושבי מזרח ירושלים - מותר מעברם דרכו), דרש שוטר מג"ב מכל הנוסעים, פלסטינים כמובן, לרדת לבדיקה. נוסעת אחת שרגלה שבורה ביקשה להישאר במונית. איש משמר הגבול התעקש שתרד עם השאר. הנהג ניסה לדבר על לבו, על עצם פנייתו נענש בעיכוב של שלוש שעות בצד המחסום:"אני בכלל לא מכיר אותה, רק ניסיתי להסביר, שאולי ירחם, שיבין שכואב לה..." השלים את סיפורו.

כי בשטחי הכיבוש את הכללים והחוקים לא הצדק קובע, אלא הכוח ואין בלתו.

לוחמי חירות ארצם

זה היה ביום שישי אחר הצהריים, שהם תפסו את מוניר נעים חאמד בן החמש-עשרה וחצי.
"מוניר הוא המנהיג," אמרו האנשים.
מוניר הוביל בכל ערב את חבריו ממחנה הפליטים כשבידיהם תחמושת של אבנים למאבק במחסום ובחיילים שיצאו מולם. בראש הנערים הוא עמד, כשנורו לעברם בתגובה רימוני הגז.

"הם באו ששה חיילים. שלושה חזרו אחורנית, ושלושה התגנבו ועשו לו כיפה אדומה (הטמינו לו מלכודת)," סיפר עד ראייה, שאחרי שבע שנות מאסר בכלא הישראלי שולט לא רק בעברית, אלא אף בקיא בביטויי הסלנג.

אירועי השבועות האחרונים לא דווחו, לא בתקשורת הישראלית ולא בזו הפלסטינית. חיפוש ב"מען" וב"וואפא" העלה חרס. התקשורת גם לא דיווחה על ההפגנות המתקיימות במחסום ביתוניא מול כלא עופר, שבו מרצים עונשם מרבית האסירים הפוליטיים הפלסטינים, אלו המוגדרים "ביטחוניים" או "טרוריסטים", כינויים העושים עמם עוול.
שלטונות הכיבוש פועלים באותה המדיניות, שבה נהג שלטונה של מרגרט תאצ'ר במאבקו בתנועת ה־IRA באירלנד, של שימוש בשפה כדי לגרום לדה-הומניזציה של הלוחמים למען חירות עמם.

עכשיו, בנוסף על האסירים הפוליטיים, גם הנער מוניר - וכמו בכרוניקה ידועה מראש גלוי פנים - התריס עם חבריו כנגד המחסום. וכמי שמכיר את המקום ואת פריסת המצלמות, ודאי לא היה מופתע משניצוד.

מעצרו של מוניר לא הרתיע את חבריו מלתקוף גם ביום המחרת את המחסום."הרבה גז היה בשבת," הם סיפרו. והוסיפו וסיפרו על שני גלי עימותים - הראשון בשעה הקבועה, מעט לפני השקיעה, והשני בשעת לילה מאוחרת שבה, לבד מאבנים, הושלך לעבר המחסום גם בקבוק מולוטוב. וסיפרו על חיילים שרדפו אחרי נער שמצא מסתור באחת החנויות והחיילים פרצו את דלתה וגררו אותו עמם, ופארס סיפר שגם הוא נתפס ונלקח פנימה, למתחם המחסום, שאזקו את ידיו, קשרו את עיניו והכו אותו. רק לאחר חצות, שוחררו ניצודי אותו היום.

ותרמילי כדורים הפזורים על האדמה אי-פה אי-שם מעידים על ירי מעבר לרימוני ההלם והגז.

ובצדו הפנימי של המחסום חנתה שריונית של משמר הגבול, ולאורכן של כל השעות חיכו שוטריה חמושים ודרוכים.

ושולי הכיכר שבסמוך לה מתכנסים לעת ערב הנערים, נקבצה קבוצה חדשה של ילדים. מהעיירה אר-רם הם באו לכאן. המבוגר שבהם - רק בן ארבע-עשרה - סיפר שבא עם חבריו כדי לזרוק אבנים על חיילים, שהוריו אינם יודעים היכן הוא או מה כוונותיו, שהוא זוכר את טלאל רבייא שנרצח מירי חיילים בחודש פברואר האחרון, שהוא חולם להיות שהיד כטלאל, ושלא, הוא לא מפחד מה יעלה בגורלו.

ובשעה הקבועה בה הנערים הקבועים החלו להיאסף במקום הקבוע, וכשאבנים כבר מילאו את כפות ידיהם הקפוצות, וסלעים כבר נגררו אל שולי הכביש כדי לחסום אחד מצירי התנועה, הגיעו כמה אנשים בוגרים בעלי סבר פנים מכובד והוכיחו את הנערים על מעשיהם שאינם ראויים, על כך שהם פוגעים בבני עמם שלהם, ואמרו שאם למחות הם מבקשים, עליהם לצאת בצעדה של שלום ולא של מלחמה.
אין לדעת אם הדיבורים והתוכחה הם ששכנעו את הנערים או מרות המבוגרים היא שפעלה, מכל מקום הנערים פנו לאחור בדבוקה מלוכדת ונבלעו בסמטאות המחנה.

הרושם הוא שלא הייתה זו התארגנות ספונטנית להפסקת פעולות המחאה, אלא שליחות מטעם.
אני יודעת בוודאות שאחד האנשים מאותה משלחת מועסק על-ידי הרשות הפלסטינית.
וקשה שלא לחשוב על שיתוף אינטרסים פוליטיים בין ישראל לרשות הפלסטינית, שמטרתה לעצור יוזמה בלתי נשלטת ולהוריד את הלהבות.
הדעה מתחזקת נוכח העובדה שלאירועים אין הדהוד בתקשורת ומכך, שלמעט מעצרו של מוניר שנועד כנראה כדי לסרס את המחאה, לא היו גלי מעצרים כפי שהיינו עדים להם בעקבות אירועים דומים בעבר.

אך פרשנות זו היא על דעתי בלבד והיא טובה כמו כל דעה אחרת. ורק ימים יגידו אם יהיה זה סופו של גל המחאות או אולי הזרמים התת-קרקעיים הרוחשים מזה זמן יבעבעו ויעלו חרף המרות השלטונית.

ובמחסום סגר. או כמו שהגדיר מכר את המשואה," אם לכם יש חג, סימן שלנו יש סגר".
ובסגר מותר המעבר לבעלי תעודות כחולות בלבד, כלומר לתושבי מזרח ירושלים. למעט המוגדרים "מקרים הומניטאריים", ביטוי שמעולם לא הבנתי. כאילו שמי שאינו מקרה הומניטארי יתנדב מרצונו לעמוד במקום הרע הזה ובנוסף גם להיות קורבן להשפלות ועלבונות מפי החיילת שמאחורי הזכוכית המשוריינת.