לא פראייריות

הנזק הברור לעין הוא כמובן במהות שיח המחאה. כבר לא צדק לכל, אלא גיוס לכל. לא שיח של זכויות, שהתעורר לראשונה בתולדות המדינה, אלא שיח של חובות. לא דיון אזרחי, אלא דיון ביטחוני. עולם חדש שהרים לראשונה את ראשו נדחק שוב מפני עולם ישן. לא אחדות אינטרסים כלכלית, רוחבית וחוצת מחנות, אלא קוטביות שבטית מסורתית. לכל זה יש להוסיף עוד אפקט משמעותי בחומרתו, שמשום מה נותר עד כה סמוי: השתקת הקול הנשי במחאה.

דמויות המפתח בדיון המתלהט על הגיוס הן: יוחנן פלסנר ומשה יעלון. בנימין נתניהו ושאול מופז. אביגדור ליברמן ויאיר לפיד. בעצרת האחרונה למען אותו "שוויון בנטל" כיכבו: דן חלוץ ומשה קפלינסקי. גבי אשכנזי ויובל דיסקין. מילואימניקים מ"מאהל הפראיירים". רונן שובל מתנועת "אם תרצו" הפוסט-ציונית. איציק שמולי, שהתנער בצדקנות מ"המחאה האלימה" והתגלה כצבוע שנסמך על תרומות מטייקון, ובהפגנה כבר הרשה לעצמו לחזור לקדמת הבמה כשהוא מנופף בדגל ישראל. ערב רב של בעלי עניין, בעלי תג זיהוי מובהק אחד ויחיד: הם גברים.

כשהמחאה החברתית האזרחית מושתקת, מושתקים גם הקולות הנשיים שהיטיבו כל כך להתבלט ולהוביל אותה. אין מקום לדפני ליף ולסתיו שפיר. אין מקום לאיבתיסאם מרעאנה ולכרמן אלמקייס ולוויקי אידז'ינסקי ולרותם אילן ולשיר נוסצקי ולנעה סביר ולאורלי בר לב ולענת רוזוליו ולפעילות כה רבות אחרות, שהפליאו להעלות לסדר היום שלל עמדות וזהויות ובעיות שתמיד נדחקו אחורה מפני תופי המלחמה. את "שקט, יורים" מחליף כעת "שקט, מגייסים", אבל תמיד בלשון זכר. במקביל, שלי יחימוביץ' וזהבה גלאון "מאבדות גובה", ויש פחות במה וקשב לקרן נויבך ולאורלי וילנאי. הן כולן הרי "חברתיות", מה כבר עשו בצבא.

החלוקה המגדרית הזאת כה מושרשת, עד שבכוחה להתגבר אפילו על אבסורדים האמורים להיתפש כנלעגים אפילו בתוך גבולות שיח הגיוס האנכרוניסטי (למשל, העבר הצבאי של שניים ממוביליו הקולניים והמתוגמלים ביותר - לפיד, ששירת ככתב "במחנה", וליברמן, ששירת פחות משנה כאפסנאי). בסיקור העצרת ההיא במוזיאון נשמע קולן של שתי נשים בלבד. ציפי לבני, שהצדיקה את הגעתה בהיותה "אמא לבן שבדיוק סגר שבת", ואנט חסכיה המוסלמית, שקראה לערביי ישראל להתגייס. איזו פארסה.

בתולדות המדינה רשומות תנועות חוץ פרלמנטריות יחידות שנבנו על נשים בלבד והצליחו לרשום נוכחות והישגים. בהן "נשים בשחור", "מחסום ווטש", ומעל לכל "ארבע אמהות" שדחפה את ישראל לסיים את האיוולת הלבנונית. המחאה החברתית-האזרחית איננה תנועה מגדרית, אבל לנשים המובילות אותה יש חשיבות היסטורית ואיכויות היסטוריות. הן לא פראייריות, ואסור לסתום להן את הפה בפלנלית ומדי חאקי.