מלאכת הכיבוש הבזויה

אבי מחרים עוקבי מים למאות משפחות פלסטיניות ובדוויות שחיות בבקעת הירדן, שהמכלים הללו הם מקור המים היחיד שלהן. כתריסר עוקבים החרים בשבועות האחרונים, מותיר מאחוריו עשרות משפחות על ילדיהן בחום הזוועה של הבקעה, לצמוא ולהתייבש. בטפסים שהוא מקפיד למלא כתוב בשפה מצוחצחת ש"יש טעם לחשוד שהשתמשו בטובין הנ"ל לשם ביצוע עבירה". שולחיו של אבי טוענים שה"עבירה" היא גניבת מים מצינור, לכן מוחרמים העוקבים, בלא חקירה, בלא משפט. ברוכים הבאים לארץ ההפקר והרשע. ברוכים הבאים גם לארץ האפרטהייד: ישראל לא מאפשרת לאלפי התושבים האומללים הללו להתחבר לצינורות המים, מי האפרטהייד הללו הם ליהודים בלבד. גם גדולי התועמלנים הישראלים לא יוכלו להכחיש כאן את ההפרדה הלאומית השטנית הזאת.

ציר הרשע נמצא במרחק כשעת נסיעה מבתיכם. נידח ורחוק מלב, הוא כמובן לא מעורר כל "מחאה חברתית", אבל בדירוג הרשע הישראלי הוא אחד השפלים שבהם. מגובה בטופסולוגיה וביורוקרטיה, מיושם בידי פקחים לא אלימים לכאורה, אין בו טיפת דם, אבל גם טיפת מים הוא לא מותיר. המינהל האזרחי, זה שאמור לדאוג לצורכי התושבים, לא בוחל באמצעי הנבזי ביותר, מניעת מים מבני אדם ומבעלי חיים בחום הקיץ, כדי לממש את מטרתה האסטרטגית של ישראל, לסלקם מאדמותיהם כדי לטהר את הבקעה מתושביה הלא-יהודיים.

גניבת המים, היתה או לא היתה, היא כמובן רק התירוץ; גם אם היתה - איזו ברירה נותרה לתושבים הללו שהרשויות לא מאפשרות להם להתחבר לקו המים שעובר בשדותיהם, פכפוכם נשמע באוזניהם, בדרכם להרוות את הכרמים והשדות המוריקים של המתנחלים. בשבוע שעבר ראיתי אותם בצימאונם: תינוקות שזה אך נולדו, ילדה נכה, ילד אחרי ניתוח, נשים וזקנים, וכמובן גם הצאן, מקור הפרנסה היחיד כאן, שהפקח אבי החרים להם את העוקב. תושבים בלא מים - בישראל, לא באפריקה; מים לבני עם אחד בלבד - בישראל, לא בדרום אפריקה. אבל לא מדובר רק בקו פרשת המים הזה. לפני כמה ימים גם החליט צה"ל להתאמן באזור. מה עושים? מגרשים את כל התושבים למשך 24 שעות מבתיהם. כל התושבים? הצחקתם את צה"ל. רק את הפלסטינים והבדווים. איש לא העלה כמובן בדעתו לפנות גם את תושבי משכיות, בקעות או רועי - וגם זה לא ייחשב לאפרטהייד.

ולאן לגרש? לאן שתישאם הרוח. וכך נאלצו כ-400 תושבים לעזוב את מאהליהם ובקתותיהם, ולהעביר יום ולילה על האדמה הצחיחה לצד הכביש, מופקרים לגורלם ולסבלותיהם תחת כיפת השמים. גם אמג'ד זהאווה נאלץ להעביר כך יום ולילה. הוא היה אז בן יומיים וכך הוא העביר את יומו השלישי בחייו, תחת השמש הקופחת, בלא מחסה. ברוך הבא גם אתה, אמג'ד, אל מציאות חייך.

אבי, כבר אמרנו, אוהב את עבודתו ומתגאה בה. כמוהו יש עשרות שזו מלאכתם הבזויה. אבל האשם הוא לא (רק) בם. מאחוריהם ניצבים מיליוני הישראלים שכל זה לא נוגע להם כלל. ביעף הם חולפים בכבישי הבקעה ולא שמים לבם לתלולית העפר האינסופית בצד הכביש, שכולאת את התושבים ומונעת מהם גישה לכביש. מדי פעם שער ברזל: החיילים, נציגי הכובש החנון, מגיעים לכאן אחת לכמה ימים, לפתחו לרגע. לפעמים הם שוכחים, לעתים מאחרים, קורה שהמפתח אובד, אבל מה זה משנה. הכיבוש נאור, ישראל צודקת, צה"ל הכי מוסרי והאפרטהייד הוא רק המצאה של שונאי ישראל: סעו לבקעה והיווכחו במו עיניכם.