ארבעה שוטרים עמדו מסביב לפלסטיני הכפות, שנראה נבוך, בחור ממשפחה טובה, נשוי, שירד מהאוטובוס בתל אביב ובכניסה לתחנה התברר שהוא נושא תעודה ירוקה, כלומר לא מורשה להתהלך בקרבנו, בעלי התעודות הכחולות.

עמדתי והסתכלתי על ההתרחשות הקטנה, שלא היתה התרחשות כמעט, מפני שכאמור איש מהעוברים והשבים, ואני חוזר ואומר –איש מהעוברים והשבים – לא הבחין בכלל בפלסטיני הכפות. ולא מפני שהפלסטיני היה רזה או בלתי נראה, אלא מפני שאיש לא רצה לראות את המראה הלא נעים הזה, ועל כן לא ראה אותו ועבר הלאה כמו עדר בהמות אדישות.

התחנה המרכזית החדשה . צילום: דודו בכר

שאלתי את השוטרת שעמדה שם למה מתנהגים בצורה כל כך משפילה עם הפלסטיני. היא ענתה: "מה אתה רוצה: הוא הגיע לכאן לא ברישיון, ואנחנו מחכים לניידת שתיקח אותו". הבחנתי בשוטר אחר שריחם עליו ופתח לו מפעם לפעם את האזיקים הלוחצים. שוטר שלישי, שהתברר לי אחר כך שאינו שוטר אלא אחראי מטעם חברת האבטחה של התחנה המרכזית, היה גס רוח ביותר, אתי כמו גם אתו, ועם עוד שלושה פלסטינים נוספים שנלקטו מכניסות אחרות של התחנה ונכפתו בזוגות בהמתנה לניידת המשטרה.

המאבטח גס הרוח קרא לי: "מה יש לך להיות פה. תסתלק". אבל לא הסתלקתי והמשכתי להביט בו ובמעשיו. הוא איים: "פה אני כמו שוטר. תיזהר ממני". רציתי שיתבייש במעשיו, שייגעל מעצמו בשעה שהוא פותח את השקיות העלובות של הפלסטינים וכביכול בודק אותן ומפרק את הטלפונים הסלולריים שלהם. קיוויתי שנוכחותי תגרום שיהיה קצת יותר עדין אתם.

ועדיין נהר הבהמות האנושיות זורם ואינו מבחין בהתרחשות, עד שמתוך הזרם נעצר בחור אחד. אחר כך הציג את עצמו בשמו: יונתן. תלמיד תיכון הנוסע לרעננה. הוא ניגש אלי ושאל מה קורה. הסברתי לו שאלה פלסטינים מהשטחים. הוא נראה לי מאותם תלמידי תיכון מוכשרים ומעודכנים, אבל הוא כלל לא הבין על מה אני מדבר ומהם השטחים שאני מדבר עליהם. "אתה מתכוון לסוריה, לבנון וכאלה?" הוא שאל. הייתי מופתע שנער כמוהו – בן 17 כנראה, שנראה אינטליגנטי ומשכיל - אינו יודע בכלל שיש שטחים כבושים, ושמדינתו מחזיקה בתושביהם כאסירים בכלא ואינה מרשה להם לזוז.

נתתי לו קורס מזורז בתולדות הכיבוש בשטחים. גם קצת קורס בתורת המוסר. אמרתי לו: נסה לדמיין מה היית מרגיש אילו היו כופתים אותך באזיקים ומשפילים אותך כך לפני כולם בלי שלכאורה עשית משהו, ורק מפני שצבע התעודה שלך שונה. הבחנתי שהוא מתחיל להרגיש משהו, מין זעם על העוול שכמה דקות קודם לכן לא שם לב אליו כלל.

הרגשתי שגייסתי אולי חייל נוסף לצבא ההומניזם. מעתה, כשיעבור בתחנה המרכזית, הוא שוב לא יוכל להשפיל את העיניים ולא לראות את המתרחש. ואולי משהו יתבשל אט אט בתוכו והוא יתחיל לחשוב ולהתעניין בנעשה מסביבו מבחינה חברתית ופוליטית. אולי הוא יספר על כך לחבריו לכיתה. זרעתי בו את זרע הספק. סדקתי משהו באדישות שלו.

כאשר התבוננו בארבעת הפלסטינים הכפותים מועלים לבסוף לניידת המשטרה, הבחנתי במשפחה גדולה של אתיופים נעצרת ומתבוננת בלי אומר במחזה יחד אתנו. אצלם אולי הזיכרון של עצמם כמושפלים עודנו טרי. ואילו יתר העם המתבהם הזה הנקרא עם ישראל כל רצונו לשכוח שרק לפני כמה עשרות שנים הוא היה זה שהשפילו אותו, כפתו אותו ובדקו את תעודותיו, וכשראו שהשם "יהודי" כתוב עליהן התייחסו אליו כאל דבר פחות ערך משקית זבל.

זה לא היה בשטחים, והקהל לא היה של מתנחלים, וזאת היתה התחנה המרכזית של העיר תל אביב המתגאה בליברליות שלה, בסובלנות שלה לגייז, בבילויים שלה, בחיים הטובים שלה, שתושביה אומרים לא פעם: "אנחנו לא חיים על שטח כבוש כמו המתנחלים". והנה בכניסה הקדמית - אפילו לא בחצר האחורית - של העיר המזויפת הזאת, ראיתי שמשפילים לאור היום יצורי אנוש שכל חטאם הוא צבע תעודתם. ומלבדי, ומלבד יונתן, התלמיד התם שהצטרף אלי, איש לא ראה ולא שמע ולא הריח את ריח החרפה.