נתקלתי בך לראשונה בהיותי נערה צעירה. שמלות הקרינולינה שלך אמנם שבו את לבי, אבל כבר אז התקשיתי לשאת את זחיחותך. מלחמת האזרחים שעומדת להרוס את חייך ניצבת בפתח, אבל את עסוקה במחזרים ובנשפים. החברה שאת חיה בה מחזיקה ארבעה מיליוני עבדים, אבל אותך מעניין רק להבליט את מותנייך הדקיקים. את וכל מי שסובב אותך ספוגים בשנאה, בפחד ובגזענות. אתם עסוקים בהגנה על צורת החיים שלכם בכל מחיר, בחסימת כל התערבות מבחוץ, בדחיית כל רעיון לשינוי, וכעת אתם יוצאים למלחמת ברירה חסרת תוחלת למען אותו סטטוס קוו.

לאחרונה נפגשנו שוב, אחרי 20 שנה. נותרת נערית וצוהלת כשהיית, ומותנייך עדיין דקיקים, אבל אני בגרתי, והמקום שאני חיה בו השתנה לבלי הכר. האסקפיזם והאטימות שלך כבר לא זרים לי: לפתע את כבר לא אשה זחוחה בתקופה אפלה ומרוחקת, אלא תוצר מוכר להכאיב של חברה שפראנויה משתקת ותחושת עליונות מבהילה משמשות בה בערבוביה. היום אני מבינה איך אפשר להיות סקרלט אוהרה.

יעל שטרנהל היא היסטוריונית של ארצות הברית