הבו לי פתיח מושך

איך? באותו שבוע התכוונתי להתחיל לפרסם סדרת כתבות על מהלך חדש של משרד הפנים, משרד המשפטים ומשרד הביטחון. בעצה אחת ובמחשכים הם החליטו להפסיק הסכם ג'נטלמני עם פלסטינים ובני/בנות זוגם, בעלי אזרחויות מערביות, בעיקר, שחיו בגדה המערבית על סמך אשרת תייר בלבד. יש שנולדו בשטח שנכבש ב-1967, ישראל גזלה מהם את מעמד התושבות בכל מיני טריקים אבל איפשרה לשוב ולצאת ולחזור כתיירים. לאחרים, בייחוד אחרי 1994 (אוסלו), היא הרשתה לעבוד בתחומי השטח הכבוש שבשליטתה (באוניברסיטאות, ברשות הפלסטינית, בעסקים, בעמותות שונות), גם כן על סמך אשרת תייר.

פתאום, החל מאביב 2006, מאות בני אדם גילו שלא עוד: במסופי הגבול בבן גוריון, אלנבי או שייח חוסיין פקידים החתימו את דרכוניהם ב"מסורב כניסה" (DENIED ENTRY) חותמת דומה הוטבעה גם בדרכוניהם של מי שאכן באו לחודשי הקיץ, לבקר משפחה, לשהות בבית שנולדו בו. אלפי מורשעים כפלסטינים נחשדו במזימה מאורגנת להפר את המאזן הדמוגרפי בארץ השלמה.

הביורוקרטיה הנזופה החלה לתת תשובות חלקיות. הרבה מ"התיירים" זכו לקבל מישראל את מעמד התושבות הפלסטינית. לאחרים יצרה הביורוקרטיה כללים חדשים, נעדרי שקיפות, כהרגלה, כדי שיקבלו את האשרה הנכספת. לפעמים לשבועיים, לפעמים לשלושה חודשים. לפעמים לשנה. ולפעמים מסורבת האשרה.

זה כשנתיים גם התקבע פטנט חדש, שלא בוטל למרות המחאות על אפליה. ערך מנייתו התקשורתית נותר נמוך למרות אי אלה כתבות. חשודים בפלסטיניות או בקרבה להם מקבלים אשרת כניסה ל"שטחי הרשות בלבד", אף על פי שכמו עשרות אלפי תיירים יהודים ונוצרים-אוונגליסטים הם אזרחים כשרים של מדינות מערב ידידותיות לישראל ובראשן ארצות הברית. נכון, לא נמנע מהם לנוע בין שטחי סי (60 אחוזים מהגדה ושבשליטה ישראלית כפולה ומכופלה) כדי להיות במה שמוגדר רשמית שטח הרשות. אבל לכל השאר (ירושלים המזרחית, הגליל, המשולש, מה שממערב לגדר ההפרדה וכו') אסור להם להיכנס בדרך שגרה-לא-מדווחת, למרות שיש להם שם (או אולי משום שיש להם) משפחה, חברים, רכוש, אי אלו כנסיות ומסגדים. ומשרדי החוץ שלהם לא נזעקים להגנתם.

שגרה נחשבת לאויבת העיתונות. פעם התנכלות של גברים לנשים (עוד לפני אונס, כולל משכורות נמוכות יותר לנשים) היתה שגרה שאין מדווחים עליה. היום, התקשורת הלא אובייקטיבית (וטוב שהיא כזו) ששה לדווח על השגרה, ואף להזכיר שגם כשמדובר במקרה אחד - הוא ייצוגי, כי מדובר בתופעה. הקוראות והקוראים מממשות בשקיקה את זכותן לדעת, ולאייטם נקבע ערך תקשורתי גבוה (שמתבטא בין היתר באורך חייו באתר שעל הצג).

שגרה מסוג אחר ממומשת מדי יום כמעט ברחבי שטח סי בגדה המערבית (לא כולל ירושלים המזרחית). שם מעודדת הביורוקרטיה את היהודים לעשות את מה שהיא אוסרת על הפלסטינים: לבנות. גם כשחיילינו לא הורסים אוהלים וצריפונים חסרי אישורים, עצם האיסור לבנות הוא סוג של הריסה פסיבית וגירוש דיירים פוטנציאליים. כך הבטיחה הביורוקרטיה שבחלק הארי של הגדה יחיו כמה שפחות פלסטינים (כיום כ-150 אלף). זה מקל להשריש את הקונצפציה של אדמה פנויה ליהודים ומועמד לסיפוח.

אחת מאבני הנגף באגדת האדמה הריקה היא כ-27 אלף בדווים שחיים בשטחי סי. כ-80 אחוזים מהם הם כבר פליטים שגורשו מהנגב בסביבות שנת 1950. בתהליך הדרגתי ומחושב מאז שנות השבעים צרה על כולם הביורוקרטיה, הגבילה את שטח הנדודים שלהם והרסה את אורח חייהם ופרנסתם כרועים, מצד אחד, ומצד אחר מונעת מהם לשפר את רמת המגורים והמחיה שלהם באתרים שבהם הם שוכנים.

אבן נגף בתוכניות מיידיות להרחבתן של מעלה אדומים ובנותיה, עד שישקו לירושלים הם כ-2,400 בדווים שחיים ממזרח לבירה. בתוך שבועות או חודשים ספורים, הביורוקרטיה עומדת ליישם תוכנית גירוש וריכוז-בכפייה שלהם, ליד מזבלה מסכנת בריאות, ביישוב שנולד גם הוא בחטא הגירוש למען הרחבת מעלה אדומים.

הבו לי פתיח מושך וכותרת סקסית, שיתנו לידיעה על הגירוש, עוד שתי דקות צג ועוד שישה קוראים.