מכבסת הנישול

לו שלי יחימוביץ' היתה היחידה שנושאת ברמה את דגל הצדק הסלקטיבי, לא היה טעם לכתוב כאן שאין חטא בהתנחלויות ממש כשם שאין עוון בסחר בנשים, ואין עוול בריכוז היהודים-הערבים בעיירות ספר מנוחשלות. לא היה טעם להזכיר שפעם היה קונסנסוס סביב עבדות, ושאדם עליון יש רק אחד - הוא סתם מחליף שמות: גבר בחברה פטריארכלית, לבן בדרום אפריקה, יהודייה במדינה ליהודים-מעל-לכל. 

אבל למרבה הצער, רבים מפעיליה ותומכיה של תנועת המחאה הישראלית מקבלים את היגיון הצדק הסוציאל-לאומני. לו יחימוביץ' היתה במיעוט, לפחות 10% מרבע מיליון המפגינים היו מוחים נגד חומת החטאים בוולאג'ה, בבלעין, בנעלין ובמעאסרה. הם היו צועדים בהמוניהם למעיין הנגזל של נבי סאלח ומשחררים אותו. אז היו חוזרים הביתה עם החיילים, מונעים יחד הריסת בתים בלוד ומפגינים מול משרד הפנים עד שהפקידים היו מקבלים הוראה להכין לאלתר תוכנית מתאר לכל כפר בלתי מוכר, ואל-עראקיב תחילה. כה פשוט. 

מכיוון שיחימוביץ' מייצגת רבים - האם אנשי שמאל (יהודים ופלסטינים) אמורים לחדול מהוויכוח הפנימי לגבי השתתפותם בתנועת מחאה שהצדק שלה סלקטיבי, ולפרוש? לו התנועה החברתית החדשה היתה עבודת גמר שרק מחכה לציון הסופי, התשובה היתה "כן. זו תנועה שמכבסת את נישול הפלסטינים בעבר ובהווה בחינניות יאפית שטחית. מקומנו אינו בה, ואנחנו נשוב לגז המדמיע, לקליעי המתכת המצופים בגומי ולמעצרים". אבל התנועה החברתית שקמה הקיץ בישראל אינה עבודת גמר. היא גם לא מפלגה. היא תהליך, מצב צבירה חדש שמתחדש תדיר, סדנה מזורזת בפיתוח הבנה פוליטית. אין להפקירה לימין הסוציאלי החדש והישן. 

בעצם האתגר שורשי הרבה יותר מהתמודדות עם דעות. יחימוביץ' הצביעה ביושר על מקומנו, הישראלים-היהודים: אנחנו מרוויחים מהכיבוש גם כשאנו נאנקים תחת המיסוי הרגרסיבי. יהיה מוצאנו מכתריאלבקה או מבגדד, אנחנו מרוויחים מהאפליה המבנית של הפלסטינים אזרחי ישראל ומעצם הפיכתם למיעוט בארצם שלהם. האם הפתרון לסתירה קיומית טורדת זו הוא לעזוב? להגר, למשל, לארצות חפות מעוולות ומנישול, כמו ארצות הברית של אמריקה, גרמניה או דרום אפריקה שבה האפרטהייד הכלכלי-המעמדי מתחרה בהצלחה עם קודמו, האפרטהייד הגזעי? 

סתירות פנימיות הן לחם חוק של מאבקי שחרור, ותירוצים טהרניים לאי השתתפות לא מיישבים אותן. כפי שיודעות היטב פעילות בכל מאבק לשחרור לאומי, פטריארכיה איננה מנגנון דיכוי משני וזניח לעומת הקולוניאליזם. סקסיזם היה בתנועת סולידריות הפולנית ובקונגרס הלאומי האפריקאי. ובכל זאת נשים הצטרפו ופעלו בשורותיהם. 

תפקיד השמאל - שערך שוויון האדם הוא עשרת הדיברות שלו - אינו להשקיף מהצד ולהסתפק בציונים. על השמאל לנסות ולהשפיע על מצב הצבירה החדש. תפקידו ללמוד מאנשים במאבקיהם וללמד, בלי להנמיך את עצמו ותוך התנערות מיהירויות-עבר וזכירת העוולות האיומות שבוצעו בשמו. פעילי השמאל מתחנכים להשתמש בזכויות היתר שלהם ככל האפשר, כדי להיאבק במשטר הפריווילגיות. עכשיו, כשיש התעוררות קיבוצית מאפתיה בת-שנים, השמאל יכול וחייב להביא מניסיונו, מהידע שלו ומהמטען האנושי והתרבותי שיצר. אצל ציבור מתעורר זה, לפחות חלקו, יש יותר סיכוי להוכיח שהרווח מהכיבוש היום הוא הסכנה האסטרטגית של המחר.