מעשה במשקפיים

המשקפיים נשברו? מה הבעיה? אין בעיה, אלא אם כן אתה עציר מנהלי פלסטיני שכלוא בקציעות, אז יש לך בעיה עם השב"ס, כפי שהתברר לעדנאן עבדאללה ולאילנה המרמן שניסתה להעביר אליו את זוג המשקפיים החדש שקנתה עבורו. שב"ס: "למיטב ידיעתנו, העציר מרכיב משקפיים". סיפור על העיוורון של המעצר המנהלי.

"הכלא שוכן בחולות חלוצה שבצפון-מערב הנגב, סמוך לגבול מצרים, ומתפרש על פני 400,000 מ"ר... חיצונית נראה הכלא כמעין טירה ענקית, צבוע בצבעי הסוואה בלב המדבר. שטחי הפנים הנרחבים כוללים אוהלים ענקיים ואילו האגפים הבנויים מוקפים מגדלים המתנשאים סביב מתחמי הכליאה"(אתר שירות בתי הסוהר, ארגון כליאה לאומי, בית הסוהר קציעות)

"בכללותה תאמה הטירה, כפי שנראתה פה מרחוק, את ציפיותיו של ק'. היא לא היתה מצודת אבירים עתיקה וגם לא בניין מפואר חדש, כי אם מתחם נרחב ובו כמה מבנים דו-קומתיים והרבה מבנים נמוכים העומדים צפופים זה ליד זה. ק' ראה רק מגדל אחד, ולא ידע לקבוע אם הוא של בניין מגורים או של כנסייה. להקות עורבים חגו סביבו" (פרנץ קפקא, "הטירה").

לפני שנים אחדות ביקרתי עם עמיתים לעבודה בישוב ניצנה, קהילה חינוכית התיישבותית שנוסדה ב-87' על ידי לובה אליאב. יצאנו לנסיעה הארוכה מתל אביב והמייסד בכבודו ובעצמו ליווה והנחה אותנו. היכן שהוא, לא הרחק מהישוב עצמו, בלב השממה, הורה אליאב למכוניות לעצור כדי להראות לנו את האזור. עמדנו וסקרנו את המדבר סביבנו ועינינו עוקבות אחרי זרועו הפשוטה, לגלות בעזרתה סימני חיים ופעילות הסמויים מעינינו וגלויים לעיניו. הוא הלוא מכיר היטב את המרחבים הנידחים והצחיחים האלה, האיש החזק והלא-נלאה הזה, שהיו לו תעצומות הנפש להחליט להקים דווקא פה מוסד חינוכי.

ואמנם עיני הבחינה עכשיו בירקותן של צמרות עצים ואולי גם של שיחים וצמחים אחרים, שהעידה על פיסה של הפרחת השממה בניצנה. היססתי, התלבטתי, חשתי את המתח ההולך וגואה בי ולבסוף בכל זאת הושטתי את זרועי לכיוון אחר ושאלתי את אליאב אם אפשר לראות מפה את מחנה הכליאה הענקי קציעות, שכנה של ניצנה, שנפתח שנה אחריה ובעצם הרגעים האלה כלואים בו כנראה אלפי בני אדם, מאות מהם בלא משפט. השתררה שתיקה לא נעימה. איש לא הגיב. נדמה לי שאליאב מילמל לעברי אי-אלו מלים על מעורבותו הגדולה למען השלום. נדמה לי שלבי נצבט בי על הפגיעה שפגעתי בו, בבן השמונים, האידיאליסט המושבע הזה שפעל בחייו רבות כל כך למען דברים טובים כל כך. נדמה לי שלא עליו כעסתי כי אם על חברי לנסיעה, שרובם ככולם בוודאי לא ידעו כלל על המחנה הזה, ואם ידעו, לא התעניינו במיוחד היכן הוא ומה מתרחש בו.

אבל האמת היא שאת מחנה קציעות לא היה אפשר לראות מן המקום שעמדנו בו, אף שהיה קרוב מאוד. צבעי ההסוואה הסתירו אותו היטב, כנראה, ואולי גם סוללות העפר שהוקמו לאותו צורך עצמו. כך שגם אילו נעצרנו קצת קודם לכן בכביש המדברי מספר 211, בצומת שלפני הפנייה לניצנה, קרוב לוודאי שהיינו מתקשים לראותו והיינו רואים רק את השלט. בעצם לא, גם לא את השלט, הוא כנראה חדש יותר, מן הזמן שמתקן הכליאה הזה עבר מידי הצבא לידי ארגון הכליאה הלאומי. על כל פנים, השלט בהיר וברור ולא מוסווה כלל: "בית סוהר קציעות" כתוב בו כחול על גבי לבן.

המונית שנסעתי בה לא מזמן, ב-29 בספטמבר 2009, לא המשיכה לניצנה אלא פנתה שמאלה בעקבות השלט הברור הזה. אחרי שעברה על פני קיוסק-דרכים דל ותחנת דלק נטושה כבר יכלה העין לראות את חומת הבטון הארוכה מאוד שגונה כגון המדבר, ואת גדר התיל שבראשה ואת מגדלי הבטון המזדקרים מעליה ואת הכבלים הרבים הנמתחים ממנה ומאחוריה לכל עבר בין עמודי חשמל ועמודי פנסים ואולי גם מתקנים אחרים שאין לדעת מה הם. זהו, יותר מזה לא רואים גם מקרוב מאוד: לא את האוהלים הענקיים ולא את האגפים הבנויים. נהג המונית אמר שבשבוע שעבר מאז הפעם הקודמת שהיה כאן ערמו עוד סוללת עפר אחת להסתירם. הנה, הצביע בידו, אפילו הבולדוזר עוד כאן.

הוא עצר את המונית ליד גדר תיל ששלט שעליה קיבל בברכה, בעברית ובערבית, את הבאים לבית המשפט הצבאי קציעות והודיע שזו הכניסה לעורכי דין. מאחורי הכניסה, החבויה מאחורי ערב-רב של משטחים מכוערים של כל מיני חומרי בנייה וקירוי וחיפוי אבל מתנאה בצמח מטפס ירוק ורענן, חיכה לדיון נוסף בעניינו ידידי עדנאן, שמאז אוגוסט 2008 כלוא כאן במעצר מנהלי. רציתי מאוד לראות לא רק אותו עצמו כי אם גם את המשקפיים ששלחתי לו לכאן חודשים אחדים קודם לכן. עוד לא ראיתי אותם על חוטמו. אמנם בעת ההיא ביקשתי רשות לבקרו ולהביאם לו במו ידי, אבל בקשתי נדחתה בניסוח צולע, ועם זאת ברור מאוד, כדלקמן:

1. פנייתך נבחנה על ידי הגורמים בביס"ר קציעות, לציין כי עצור מנהלי מורשה לקבל ביקורי משפחה בלבד.
2. לאור האמור ולאחר היוועצות עם הגורמים הרלוונטיים הוחלט שלא לאפשר לנידון ביקור על ידי מי שאינו נמנה עם בני המשפחה.
3. לידיעתך.

את המשקפיים נאלצתי אפוא לשלוח בדרכים אחרות. ומעשה שהיה כך היה.

מספר 2, אולי 2.5
עדנאן קצר ראייה ומשקפיו נשברו בזמן שהייתו בכלא. "במתקן", כך כתוב באתר של ארגון הכליאה הלאומי, "מערך רפואי הכולל צוות רופאים, רופאי שיניים וחובשים המעניקים לאסירים טיפול רפואי". מאחר שהמערך הרפואי הזה אינו כולל כנראה אופטומטריסט, לא היה מי שיבדוק לאילו משקפיים עדנאן זקוק. - נדמה לי שאני זקוק למספר שתיים, אולי שתיים וחצי, הודיע לי.

הלכתי לחנות האופטיקה הוותיקה והמשובחת שאני נמנית עם לקוחותיה ושאלתי את בעליה המנוסה: מה אתה מציע, שתיים או שתיים וחצי?
 - איך אני יכול לדעת, הוא ענה לי, האדון צריך לבוא בעצמו. אמרתי לו שהאדון אסיר ויושב בבית כלא. האופטיקאי התפלא מאוד ושתק רגע. אחר כך אמר שהוא בכל זאת לא יכול לומר לי, זה לא יהיה מקצועי מצדו. אז הימרתי על שתיים וחצי.
 - טוב, הוא אמר. ומה עם אסטיגמציה, כלומר צילינדר? יש אסטיגמציה? שאל. בו במקום החלטתי שאין.
 - שתיים וחצי עגול, אמרתי. ועכשיו תעזור לי בבקשה לבחור מסגרת. מסגרת אופנתית לגבר בן 35.

מן הארונות המדפנים את קירות החנות נשלפה מגרה אחרי מגרה: מסגרות עגולות ומרובעות, קטנות ובינוניות וגדולות, של קרן ושל מתכת וגם בלי מסגרת כלל, רק גשר דקיק וזרועות דקיקות. 1,000 שקל, 400 שקל, 200 שקל. בחרתי לפניו העגולים המרובעים של עדנאן מסגרת מתכת קצת עגולה וקצת מרובעת ב-420 שקל, ועדשות עם ציפוי נגד שריטות. את ההנחה של חברי קופת חולים לא יכולתי לקבל. כעבור יומיים קיבלתי את המשקפיים. הם הושמו בנרתיק שחור קשיח שיגן עליהם בדרכם הארוכה אל לב המדבר, ובתוכו מטלית ארגמנית רכה לניקוי.

ב-19 בפברואר 2009 בבוקר נשלחו המשקפיים צרורים בחבילה בדואר שליחים לתל אביב, אל ביתה של עורכת הדין של עדנאן שעמדה לנסוע כעבור שלושה ימים לקציעות לישיבת "ביקורת שיפוטית" בעניינו של מרשה, בבית המשפט הקרוי "בית המשפט הצבאי לעניינים מנהליים". כי זאת יש לדעת: על כל צו מעצר מנהלי יש דיון הקרוי "ביקורת שיפוטית", בראשות שופט צבאי.
מה ערכה המשפטי של הביקורת הזאת, דבר זה אולי יתברר במידת-מה להלן. על כל פנים, הצרור ובו המשקפיים לא הגיע למענו ביום שנשלח. בשירות הלקוחות של דואר שליחים הוסבר לי שהנמענת לא היתה בבית וגם לא ענתה בטלפון, לכן לא היה אפשר למסור לה את הצרור. להמשך הבירור והטיפול נתנו לי כמה מספרי טלפון. אחד מהם היה של מוקד השליחים "תל אביב ממגורות חיטה". כעבור יומיים, בין שממגורות החיטה התערבו ובין שלא, נמסר הצרור לידי עורכת הדין ולמחרת הגיע עמה מן השפלה הפורייה אל מחנה הכליאה שבלב המדבר.

אבל המשקפיים לא הגיעו אל חוטמו של עדנאן. כי בשערי בית המשפט הצבאי נאסר על עורכת הדין להכניסם. לצורך זה יש הליכים מסודרים, נאמר לה, והם עדיין לא נעשו: האסיר נדרש להגיש בקשה מיוחדת בכתב למפקד הכלא. המשקפיים חזרו אפוא לתל אביב ועדנאן הגיש את הבקשה.

כעבור זמן-מה עירערה עורכת הדין על מעצרו של עדנאן ושוב נקבע דיון בבית המשפט, שנקרא לצורך זה "בית המשפט הצבאי לערעורים על המעצרים המנהליים". עורכת הדין נסעה שוב לקציעות והמשקפיים נסעו עמה. הפעם הוכנסו המשקפיים לאולם המשפט אבל אנשי השב"ס (שירות בתי הסוהר) לא הסכימו שיימסרו לידי עדנאן: הבקשה אמנם הוגשה למפקד הכלא, אך תשובה - אין. המשקפיים היו בידי עורכת הדין, עדנאן הביט בהם בעיניים כלות, קצרות-ראייה ובכל זאת כלות, והשב"ס פסק: לא!

כנגד ה"לא" הזה לא הועילו אפילו דברי השידול של כבוד השופט, שהמליץ לתת לעדנאן את המשקפיים. מן הפרט הזה, עוד לפני שמעיינים בפרוטוקולים, אפשר ללמוד משהו על הגורמים השולטים במערכת המשפטית הזאת - זה פרט קטן, אולי, בוודאי לא עיקרי, אבל גם לא טפל. ואמנם בגלל הפרט הקטן הזה, האסיר - איש מאופק בדרך כלל - יצא מגדרו, קם מספסל הנאשמים, נופף בזרועותיו, אמר שהוא מתקשה להסתדר בלי משקפיים, מחה וצעק ודרש לקבל אותם מיד. לשווא. כשהסתיימה הישיבה נלקח האסיר לצינוק על התפרעות בבית המשפט. הוא שהה ארבעה ימים בכוך קטן, קר ומלוכלך. עורכת הדין חזרה לתל אביב והמשקפיים בתיקה.

משל הציפור המדברית
כיוון שהערעור נדחה ומעצרו של עדנאן הוארך עוד בשישה חודשים לא היה צפוי דיון בקרוב. לכן נסעתי לביתה של עורכת הדין ולקחתי ממנה את המשקפיים בחזרה לירושלים. עכשיו התכוונתי להביא אותם לבני משפחתו של עדנאן, במחנה הפליטים דהיישה שבנפת בית לחם, כדי שבן משפחה שיורשה לבקרו ביום מן הימים ייקח אותם איתו. ומאחר שאין זה פשוט כלל לקבל רישיון לביקור כזה, שהלוא מחנה הכליאה, בניגוד גמור לחוק הבינלאומי, נמצא עמוק בשטח ישראל ולתושבי דהיישה, כלרוב קרוביהם של האסירים, אין רשות להיכנס לתחומי מדינת ישראל - מאחר שכך, היה אפשר להניח שעד שיבוא בן משפחה לבקר כבר תגיע תשובת מפקד הכלא. והנה, למרבה ההפתעה לא עברו ימים רבים ונקבע ביקור לעדנאן והיה עלי להזדרז ולהעביר את המשקפיים. אבל מאחר שגם לירושלים אין איש מהם רשאי להיכנס, כמובן, עלה בדעתי הרעיון העליז לשנות את חלקו השני של מסלול טיול האופניים השבועי שלי ולהביא את המשקפיים לצומת בית ג'אלה שעל כביש 60, שלשם גם הם וגם אני יכולים להגיע.

היה יום חורף בהיר ונעים, המשקפיים נארזו בתרמיל גב קטן ונסעו איתי על פני נופים יפהפיים, בין גבעות מיוערות ופורחות בשלל פרחי החורף, מעלה אל בר-גיורא, מטה אל בית שמש, ומעלה אל צור הדסה. משם התכוונתי לעלות בכביש 375, לעבור על פני ההתנחלות החרדית ביתר עילית והכפר חוסאן ולגלוש אל כביש מספר 60 בואכה בית לחם ובנותיה, המוסתרות כליל מאחורי חומת אבן דקורטיבית גבוהה. אלא שעד שהגעתי למרומי צור הדסה התקשרו השמים בעבים, ירד גשם דק וקר ?ערפל כבד כיסה את כל העולם סביבי מאופק אל אופק: נעלמו בתי הרעפים היפים של צור הדסה המוריקה, נעלם השלט האדום המתריע: "אזרח יקר!!! עקב החשש שתוכנס בשגגה/שלא מרצונך לתחומי הרשות הפלסטינית האסורים בכניסה לישראלים, נלקחו על ידי חיילי המחסום פרטיך ופרטי מכוניתך... בברכת נסיעה טובה ובטוחה, מפקדת כוחות צה"ל באיו"ש". נעלם אפילו המחסום עצמו, עד כדי ערבוב רשויות גמור. נעלם גם שלט האבן הגדול המקדם את הבאים אל עיר התורה והחסידות בהרי יהודה, ועמו נעלם כליל הכפר חוסאן שממול, שממילא שום שלט לא מקבל בברכה את הרוצים לבוא אל בתיו ומסגדיו ושמו אף נחתך מן השלט הירוק שעל הכביש, אבל לולא הערפל בכל זאת היו הבתים והצריחים מזדקרים מאחורי גדר הרשת המתכתית הגבוהה, אולי פי שלושה מקומת אדם, שנבנתה כנגד האבנים הנזרקות משם מזמן לזמן אל המכוניות הנוסעות בכביש - נעלם כל חבל הארץ המסוכסך והעוין הזה, הוא ונופיו ההרריים וכל קלקלותיו. חזרתי אחור. המשקפיים חזרו עמי אף הם והגיעו אל ביתי שלמים ויבשים, אפילו מטלית הארגמן לא נרטבה.

עברו עוד שבועות אחדים והמשקפיים נמסרו לידי חברים של עדנאן ואחר כך לבני משפחתו, שגם הם לא הורשו לתת לו אותם, ואחר כך לידי איזה מבקר של אסיר אחר מדהיישה. דווקא המבקר האלמוני הזה קיבל רשות להפקיד את המשקפיים בידי הסוהרים והם נתנו אותם לעדנאן. תם המעשה במשקפיים.

בינתיים חלף החורף ובא האביב ובא גם הקיץ וכמעט חלף ועדנאן עדיין כלוא בלי משפט בקציעות. אבל עכשיו הוא יכול לראות ולקרוא בנוחיות, ואף טוב מזה, תנאי הכליאה שלו השתפרו. שהנה לפני שבועות מספר הועבר מן האוהל שהסתופף בו עם עוד כעשרים אסירים - ושם קפא בקור בלילות החורף ובקיץ רתח כבתוך קומקום, כלשונו - אל ביתן שבו הוא כלוא רק עם עוד שבעה ולכל שניים יש מאוורר!

בכל זאת אתה נראה קצת אפור, אני אומרת לו. - כי היתה לי שפעת קשה, הוא עונה לי. כמעט שבועיים. - שפעת חזירים? אני שואלת בבהלה, ומרחיקה קצת את פי מחורי השמע העגולים הקטנים שבמחיצה השקופה שמפרידה בינינו. - לא, הוא צוחק, שפעת אסירים. עכשיו אני בסדר גמור, אל תדאגי.

אני מתקרבת שוב ומשטיחה את כף ידי אל המחיצה, לפגוש את ידו השטוחה כנגדה מן העבר האחר. מין לחיצת יד שכזאת.
הוא מתאר לי את סדר יומו: השכמה: 6:30, עד 8:00 פעילות גופנית, אחר כך ארוחת בוקר, אחר כך קריאה ו/או התכנסות ללימודים משותפים... ארוחת צהריים, ארוחת ערב... שינה. שלוש ספירות עצירים, שתיים קצרות, עשירייה-עשירייה, אחת קצת ארוכה יותר על פי שמות. כן, שמות, לא מספרים. כבר לא קוראים לאסירים במספרים. - תנאים טובים, אני אומרת לו, נשמע כמעט כמו בית הבראה. ממש כמו שכותבים אצלנו בעיתונים.

על זה הוא עונה לי במשל, כי עדנאן אוהב לדבר בדימויים ובמשלים: קחי לך ציפור מהמדבר השחון הזה ותציעי לה לחיות בין ענפי עצים בחורשה הררית קרירה בהרי ירושלים: את חושבת שהיא תרצה? לא, היא תרצה לחיות בסביבה הטבעית שלה, עם חברותיה הציפורים. וככה גם אני: אני רוצה לחזור לסביבה שלי, אני רוצה הביתה, הביתה, אני רוצה להיות חופשי, די, אין לי כוח יותר לבתי כלא. או שלפחות ישפטו אותי ואדע על מה אני עצור וגם כמה זמן עוד אשב פה. הכי נורא זה לחשוב שאני יכול גם להישאר פה לנצח.
נחשף בחומר החסוי

ישבנו זה מול זה בחדר שבמתחם בית המשפט הצבאי בקציעות, יכולנו לשוחח בחופשיות, הסוהר השותק שמאחורי עדנאן אפילו לא הסתכל עלינו, אולי בכלל נרדם לו. סקרתי בסיפוק את המשקפיים שעל חוטמו של עדנאן ונזכרתי במסעות החורף שלהם - שלושה-עשר חודשים הוא כבר פה, ציינתי לעצמי בצער. בחצר המרוצפת הנקייה שהתלוויתי בה אחר כך אל עדנאן וסוהרו בדרך לאולם בית המשפט כבר נשבה רוח עם רמז קל של סתיו.

עדנאן הובא אל המקום הזה, "מעין טירה ענקית בלב המדבר", מתוקף החלטה של מפקד צבאי בזו הלשון: "בתוקף סמכותי לפי סעיף 1 לצו בדבר מעצרים מנהליים (הוראות שעה) יהודה ושומרון (מספר 1226), התשמ"ח - 1988, לאחר שעיינתי בחומר הביטחוני של הרשום מטה ובהיותי סבור כי הדבר הכרחי בגלל טעמי ביטחון החלטיים, ומכיוון שיש לי יסוד סביר להניח כי טעמים של ביטחון האזור וביטחון הציבור מחייבים זאת, הנני מצווה על מעצרו... מיום... עד יום... בגין היותו פעיל חז"ע צבאי המסכן את ביטחון האזור והציבור". את הצו הזה, שאין בו אישום מפורט, אפשר להאריך בשישה חודשים שוב ושוב.

אבל אפשר גם לערער. יש מי שממלא בהצגה הזאת את תפקיד הסנגור ומי שממלא את תפקיד התובע ומי שממלא את תפקיד השופט. הסנגור מערער, התובע מבקש לאשר את הצו, והשופט מאשר כמעט תמיד. את צו המעצר המנהלי של עדנאן ביקש התובע לאשר "על סמך המידע החסוי, שאותו אגיש במעמד צד אחד. מדובר בפעיל חז"ע (החזית העממית) המיוחסת לו פעילות ארגונית וצבאית".

בין הסנגורית לתובע התנהלו חילופי הדברים האלה, בין השאר:
"מה הכוונה לפעילות צבאית?"
"יפורט בחסוי".
"האם 'צבאית' ו'אלימה' זה אותו דבר?"
"לא אוכל לפרט הגדרות".
"מה משמעות המלה בפיכם?"
"לא יכול לפרט".

והשופט אישר. הוא גם קבע שלא ניתן לגלות כל פרט מן המידע שהוצג לו מחשש שהדבר עלול לפגוע בביטחון האזור או בביטחון הציבור. בפברואר 2009 הוארך הצו עד אוגוסט 2009, ובאוגוסט 2009 הוארך הצו בשנית עד פברואר 2010. לקראת הערעור על ההארכה הזאת הבעתי את רצוני לתת את עדותי מטעם ההגנה, וככה הגעתי סוף-סוף במו גופי אל שערי הכלא דמוי הטירה שבחולות חלוצה, שכלואים בו כ-2,200 אסירים ביטחוניים על פי האתר של שירות בתי הסוהר המכונה שם גם ארגון הכליאה הלאומי.

הבקשה לזמן אותי כעדה לישיבת הביקורת השיפוטית השלישית במספר הולידה כמה וכמה מסמכים כתובים: הסנגוריה ביקשה, התביעה התנגדה, שופט פלוני לא ראה מקום להתייחס להתנגדותה אבל התיר לה להעלות את עמדתה מחדש, התביעה העלתה את עמדתה מחדש במסמך נוסף, שופט אלמוני הורה לזמן את עדת ההגנה והרשה לתביעה להעלות את התנגדותה בפתח הדיון, שופט פלמוני, המכונה שופט בכיר, נענה סופית לבקשה, הזימון הוצא, הסנגורית ביקשה להסדיר את כניסתי, שירות בתי הסוהר נענה והנפיק אישור כניסה חד-פעמי.

מרגע שעברתי את השערים והבדיקות למיניהן מצאתי את עצמי במקום מסודר ונקי, שקט ונינוח, וכמעט ריק מאדם. מעבר לאחת הגדרות הרבות שהיו שם ישבו כמה סוהרים ושוטרים אל שולחן ושוחחו בנעימות. מעבר לשולחן עמדו ארבעה ביתנים לבנים קטנים מאוד, נעולים בדלת ברזל וצוהר זעיר מסורג קבוע בחזיתו של כל אחד מהם. מפעם לפעם נפתחה אחת הדלתות ומן הביתן הוצא אסיר כבול בידיו וגם ברגליו, בשרשרת ארוכה דיה לאפשר לו לפסוע. מפעם לפעם הוליכו אסיר כזה בנחת אל אחד מביתני בית המשפט.

כאן אין לראות אפילו את הקהל המצומצם של בני משפחה שבבית המשפט הצבאי בעופר רשאים להתגודד במכלאה למבקרים. כי במקום הזה מתנהלים רק דיונים במעצרים מנהליים ואלה אינם פתוחים לשום סוג של קהל. אף על פי שכמעט כל החומר בעניינם חסוי, הם מתנהלים ב"דלתיים סגורות". אבל באין מבקרים, היו הדלתיים באולם בית המשפט שהעדתי בו פתוחות דווקא, פתוחות אל החצר המגודרת הקטנה שבחוץ ואל האוויר המדברי היבש והנעים של שלהי קיץ, ואל ציוץ הציפורים בנות החורין.

את עדותי העדתי באווירה כמעט אינטימית, באוזניו של עדנאן שישב לא הרחק ממני מאחורי מעקה צנוע, ובאוזני הקצין הגבוה ששימש כאן כשופט, איש אדיב מאין כמוהו שביקש ממני מפעם לפעם לדבר לאט יותר, לתועלת הקלדנית, ובאוזניו של רב סרן ששימש כתובע, צעיר עדין למראה, דק גזרה ובהיר שיער ופנים, שכבר הכרתי אותו ואת גינוניו הטרחניים, החדורים רוח קרב, מן הדיונים בבית המשפט הצבאי בעופר.

באוזני אלה ובאוזניה של הסנגורית סיפרתי בקצרה את קורות חייו של עדנאן, שנולד וגדל במחנה הפליטים דהיישה, בגיל חמש-עשרה נפצע קשה מאוד מירי חיילים בזמן הפגנות נגד הגדר שסגרה אז על המחנה, אחר כך הצטרף לפעילויות שונות נגד הצבא ונעצר פעמים אחדות: מניין ימיו בכלא עד כה כאחת-עשרה שנים משלושים וחמש שנות חייו. סיפרתי שהתוודעתי אליו לאחר שיצא ממעצרו האחרון, של חמש שנים, ושנפגשתי ושוחחתי איתו הרבה בשנה האחת שהיה בה אדם חופשי -  שנה שבה החליט שהקריב די והותר מכוחותיו הגופניים והנפשיים למען המאבק הלאומי של עמו ועכשיו הוא רוצה להשלים את לימודיו האוניברסיטאיים ולחיות את חייו עם אשתו, שאף היא קצה בפרידות שנכפו עליה. אמרתי שמשיחותי הפוליטיות והאישיות הארוכות עמו התרשמתי שהוא אדם כן וגלוי לב ועל כן אני מאמינה למה שאמר לי, שלא רק מסיבות אישיות אלא גם מסיבות עקרוניות הוא דוגל כיום במאבק בדרכי שלום, כי הוא מאמין - בניגוד לי - שיש סיכויים רבים לכונן שלום בין שני העמים, והמאבק המזוין לא יצלח לזה.

ביקשתי גם אני להיות גלוית לב עם בית המשפט הזה, אף על פי שאינו מקובל עלי, ואמרתי שאין בכוונתי להיתמם בדברי עדותי, ושאני יודעת שעדנאן, כמוהו כמוני, הוא איש פוליטי ומעורב, אלא שלא כמוני הוא שילם מחיר יקר מאוד על מעורבותו ועם הנסיבות שינה את עמדותיו ואת כיווני פעילותו והתמסר לפעילות גלויה, שגם אני עצמי נכחתי בה לפעמים: אספות למען זכויות האסיר ופעילות חינוכית לילדים. ואמרתי גם - אמירה שהתובע זכר לי היטב בחקירתו הנגדית - שמן הצפייה הממושכת שלי בדיונים בבתי משפט צבאיים אני יודעת שבגדה המערבית כמעט אי אפשר להיות אדם מעורב כמו עדנאן בלי להיעצר - כי החל בהפגנות ובכתיבת סיסמאות וכלה בקשר כלשהו עם אחד ממאות הארגונים, העמותות והקבוצות שהוגדרו בחוק הצבאי כארגונים בלתי חוקיים, כמעט כל מעשה ודיבור של אדם מחוץ לד' אמותיו הפרטיות עלולים להוליכו לכלא.

ואשר למעשיו של עדנאן בעבר, שעל מקצתם נשפט במשפט צבאי ולפי גזר הדין הם היו כרוכים כנראה גם בעיסוק בנשק - שאמנם לא הביא לפגיעה בשום אדם ואף היו לגביו "קשיים ראייתיים", כדברי השופט במשפטו בעת ההיא - אשר למעשים האלה, כך אמרתי, איני יודעת מה הייתי עושה אני במקומו אילו נכפה עלי לחיות תחת כיבוש מיום היוולדי. גם את האמירה הזאת זכר התובע היטב. שהנה, אחרי שהתבקשתי לצאת כדי שיוכל הדיון להתנהל "בדלתיים סגורות", כראוי לדיון ביטחוני סודי שכזה, הוא אמר: "אני חושב שההתרשמות של העדה מושפעת מהדעות שלה שהיא לא הסתירה..." הוא אפילו הרחיק לכת והביע את ההשערה, שהדברים שאמר לי עדנאן בשיחותיו איתי נאמרו "בשביל להסתיר מגורמים אחרים את הפעילות שלו וכך ליצור מעין אליבי".

אבל השופט שנהג עמי בנועם הליכות שכזה, החשיב כנראה אף פחות ממנו את כל עניין עדותי. בהחלטתו הוא קבע שבדברי אין כדי "להוות עדות בעלת משקל גבוה בעניין פעילותו של העציר. אין חולק כי מעשיו של העציר לא היו ידועים לעדה מעבר למה שראתה ושמעה. פעילותו הנחשפת בחומר החסוי היא מטיבה חשאית ועל כן בוודאי שהעדה לא יכלה להיחשף לה".

קיצור לא מהותי

אכן, לא יכולתי להיחשף למידע הזה, המפוקפק למדי כפי שיתברר להלן - לא אני ולא הסנגורית ולא הנאשם, ולא שום אדם אחר מחוץ למערכת הביטחונית, שבית המשפט הצבאי הוא חלק בלתי נפרד ממנה. צו הארכת המעצר המנהלי של עדנאן עבדאללה אושר אפוא שוב. השופט קבע שהמידע המייחס לעציר "פעילות צבאית עדכנית... אינו ברמת מהימנות גבוהה" ועל כן "יש להתעלם ממידע זה", ואף קיצר את ההארכה לשלושה חודשים. עם זאת הוא פסק שהקיצור "לא מהותי".

מה פירוש לא מהותי? שאלתי את עורכת הדין. הרי שלושה חודשים הם פרק זמן מהותי מאוד לעדנאן, שלקראת כל מועד ומועד סופר בדייקנות רבה את הימים בתקווה שהפעם הזאת ייצא סוף סוף לחופשי. ובכן, בלשון הנוהגת בערכאות האלה "קיצור לא מהותי" פירושו שאפשר להאריך את המעצר שוב. ואחר כך שוב ושוב, כמובן. אבל בינתיים בלאו הכי הזדרזה התביעה לערער גם על הקיצור ה"לא-מהותי", בטענה שהחומר החסוי בעניינו של עדנאן מצביע כי שהייתו מחוץ לכותלי הכלא בזמן הקרוב "תסכן באופן בלתי הפיך את ביטחון האזור". כך: בלתי הפיך!

ואני, למען האמת, רציתי לומר בקול ברור דבר אחר לגמרי לאנשי הצבא שהעדתי באוזניהם את עדותי הנלעגת בנסיבות המשפטיות הפיקטיביות האלה. ודווקא בעניין מה שקרוי בפיהם "מסוכנות". רציתי לומר להם כך: אולי תקשיבו פעם אחת גם לקולי, קולה של אשה שחיה פה כל ימיה, ממלחמה למלחמה ובימים הרעים שבין המלחמות, וקשורה למקום הזה לא פחות מכם. גם אני אחת מן מהציבור הזה שלקחתם עליכם לשמור ולהגן עליו ועל ביטחונו, כנוסח הקלישאה המופיעה בכל המסמכים שלכם, ואני טוענת כנגדכם שכבר שנים רבות מאוד אתם מסכנים אותי. שכליאת מאות-אלפי בני אדם מאחורי גדרות וחומות של ערים וכפרים ובתי כלא מוסווים בפאתי ערים ובמדבר אינה הגנה כי אם ליבוי תמידי של בעירה, שמועדת לשוב ולהתלקח בכל פעם מחדש. אני טוענת כנגדכם שעדנאן הכלוא והנואש מסוכן לי יותר מעדנאן בן החורין. שעדנאן בן החורין היה לי, ויכול להיות גם לבני עמי האחרים וגם לכם בן שיח ולא אויב.
 - עדנאן כמשל.