אזור הדמדומים - כדור בלבו של פועל

עז א-דין קוואזבה חזר בסוף השבוע האחרון מעוד שהייה בלתי חוקית ארוכה בישראל. הפעם נשאר בירושלים שלושה שבועות תמימים בלא שחזר הביתה, מאימת הסכנות שבכל התגנבות. ככה זה כבר שנים. במוצאי שבתות, קצת אחרי חצות, הוא היה יוצא עם עוד מאות פועלים מבני כפרו, סעיר, ממזרח לחברון, ויחד היו נוסעים בטרנזיט לכיוון גדר ההפרדה מסביב לירושלים. שם מחכים באישון ליל לשעת כושר, זורקים את החבל ומשתלשלים אל צדה השני של החומה, ארבעה מטרים גובהה, בשביל עוד שבוע עבודה בירושלים. בסעיר מעריכים שמדי שבוע יוצאים כך, רק מהכפר שלהם, 700-1,000 פועלים. את ימות השבוע עושים הפועלים הללו בשלדי בניינים, בבתים נטושים ובגבעות מסביב ירושלים, חוששים לגורלם.

אם שפר עליהם מזלם הם מוצאים עבודה באחד מאתרי הבנייה של השכונות היהודיות או הפלסטיניות במזרח ירושלים, אם שפר עליהם גורלם הם לא נתפסים. לא אחת הם שוברים רגל בהשתלשלות מהחבל, לא פעם הם נלכדים ואז הם צפויים למכות מידי המג"בניקים, התעללויות, מעצר, לעתים גם העמדה לדין ומאסר, קנס וגירוש חזרה, עד לפעם הבאה. שב"חים, אתם יודעים. זוהי מציאות חייהם של אלפי פלסטינים, אלה הם פניו של "השגשוג הכלכלי הגדול" בגדה, שהכל מדברים בשבחו. חיי כלב, נרדפים כחיות, והכל בעד יום עבודה מפרך שתמורתו מקבלים הפועלים הלא מקצועיים כ-100 שקלים והמקצועיים עד 200 שקלים.

כך גם המצאנו לעצמנו את התרמית הגדולה, שגדר ההפרדה מגינה על ישראל מפני הטרור: אילו רצו, יכלו גם מחבלים להתגנב לישראל באותה דרך. וכך חי את חייו הפועל עז א-דין, בן 37 ואב לחמישה ילדים, הקטן בן שנה, שהיה מתגנב לישראל מדי כמה שבועות יחד עם עוד כמה מאחיו. לפני כחצי שנה נתפס, נעצר לחודש ושוחרר אחרי ששילם קנס של 1,000 שקלים. עז א-דין המשיך להתגנב לעבודה בישראל, לא היתה לו ברירה, עד ללילה שבין שבת לראשון השבוע, הרבה לפני הנץ החמה.

כשהגענו השבוע לסעיר, כמה שעות אחרי ששוטר מג"ב נעץ את הכדור הקטלני בלבו של עז א-דין, כבר ישבו גברי הכפר בסוכת האבלים, לא הרחק מבית המת, ופניהם מביעות נוקשות וקדרות. ביניהם היה גם האב השכול, סאלח, כבן 57. ההכנות ללוויה היו בעיצומן, הם חיכו לגופה. על הקיר כבר הספיקו לתלות את כרזות האבל הענקיות, מטעם הפתח, החזית העממית והחזית הדמוקרטית, תמונת המת מתנוססת בכולן, מבשרות על מותו "מכדורי הכיבוש הציוני בירושלים, בירת פלסטין". אבל עז א-דין ואחיו היו רחוקים מכל אלה: משפחת פועלים שכל פרנסתה על העבודה הגנובה בישראל. עבודה קשה, ילדים; ילדים, עבודה קשה. הם 13 אחים ושמונה אחיות בני אותו האב ושתי אמהות. ארבעה מהם, כולם גברים מוצקים ושריריים, אנשי עמל כפיים, שוב יצאו במוצאי שבת האחרונה לעבוד בישראל, יחד עם רבים מבני כפרם.

הם הגיעו לחומת הבטון באזור אל-עזרייה, במקום שנקרא אל-מרמלה, שם חיכו לשעת כושר להשתלשל בחבל. היה קצת אחרי שתיים בלילה. אחרי שקפצו מהחומה, החלו לנוע במהירות במעלה הדרך לא-טור. מכונית מג"ב לבנה מדגם יונדאי הגיחה, ומתוכה יצא שוטר אחד. הם נמלטו כל עוד רוחם בם. האח חסן הספיק לקפוץ מעבר לגדר של בית ולהתחבא, שאר האחים כבר היו רחוקים יותר. רק עז א-דין התמהמה. השוטר קרא לו כנראה לעצור, אבל הוא ניסה להימלט. אף פועל לא יוותר בקלות על עוד שבוע עבודה. לפתע שמע האח חסן קול ירייה. אחד. הוא היה בטוח שזו ירייה באוויר. בן הדוד, ראנם קוואזבה, סיפר בעדותו לתחקירן "בצלם", מוסה אבו השהש, שראה שהשוטר יורה בעז א-דין ממרחק של חמישה עד עשרה מטרים.

אנחנו יושבים עכשיו בבית אבי המשפחה השכולה, לא הרחק מבית עז א-דין, ושומעים את עדותו של חסן, האח שהיה הכי קרוב למקום ההתרחשות. הרוחות לא סוערות, הכל עצור וכבוש בכפר ההררי הזה, על ספו של המדבר. חסן אומר שראה את המג"בניק יוצא מהיונדאי ודולק אחר אחיו. יותר לא ראה, כי התחבא מעבר לגדר. הוא אומר שאיש לא העלה על דעתו שהשוטר ירה אש חיה: אם לא יתפוס את אחיו, יתפוס בוודאי פועל אחר מעשרות הפועלים שהיו מפוזרים בשטח. כך הם נוהגים תמיד.

לשמע הירייה יצא חסן ממקום מחבואו וראה את אחיו מוטל על הכביש, פניו מטה. שני המג"בניקים - עכשיו גם השני יצא מהמכונית - הפכו את אחיו על גבו. המג"בניקים ניסו להרגיעו ואמרו לו שאחיו רק נפצע בכתפו. הוא צעק לעברם שיזעיקו אמבולנס, ובינתיים באו למקום כוחות גדולים. שאר הפועלים, שכבר התרחקו, החלו לשוב בזה אחר זה, גם הם שמעו את הירייה. עד מהרה הבין חסן שאחיו מת והחל לזעוק מרה. הוא ביקש להתקרב לגופת אחיו, אבל השוטרים מנעו זאת ממנו. לבסוף כבלו אותו בידיו והכניסו אותו למכוניתם. מאוחר יותר נלקח למעצר בתחנת משטרה. הוא שוחרר כעבור כמה שעות.

בינתיים טילפן אחד הפועלים לסלולרי של שני האחים האחרים, עבד ואשרף, שכבר היו רחוקים מהמקום, ואמר להם שאחיהם נעצר. הפועל רצה לבשר להם את הבשורה המרה בהדרגה. הם מיהרו לשוב וכשהגיעו קרא להם אחיהם חסן, מחלון הניידת שבה היה עצור, שאחיהם עז א-דין הרוג. גם מהם מנעו החיילים והשוטרים התקרבות לגופה, שהיתה עדיין מוטלת על הכביש. במשך יותר משלוש שעות נותרו שם הפועלים ההמומים, ובהם שלושת האחים השכולים, והחיילים והשוטרים חוצצים ביניהם לבין הגופה, עד שעלה אור ראשון. אז ראו כולם בבירור את הגופה על הכביש, לפני שנלקחה מהמקום. כל הפועלים מיהרו לחזור מבועתים לכפרם. השבוע אמרו לי שלושת האחים שבקרוב מאוד יחזרו להתגנב לעבודה בישראל. "אפילו אם ייהרגו עשרה נמשיך, אין לנו ברירה".

מידת ההיגיון ועדי הראייה שדיברנו עמם שוללים את האפשרות שעז א-דין ניסה לחטוף את נשקו של המג"בניק, כפי שזה טען בחקירתו. סביר יותר שעז א-דין רק ניסה להימלט. קשה גם להבין למה צריך היה השוטר לדלוק אחרי פועל בנשק דרוך. בנתיחה לאחר המוות, במכון לרפואה משפטית באבו כביר, שנמנע מהפתולוג הפלסטיני להשתתף בה, לאחר שעוכב שעות במחסום קלנדיה (אף שהמחלקה לחקירות שוטרים אישרה את השתתפותו), שימש כמשקיף הכירורג ד"ר דני רוזין, איש עמותת רופאים לזכויות אדם. הוא עשה זאת לבקשת המשפחה, ארגון בצלם וארגונו. רוזין דיווח לבצלם שסיבת המוות היתה "ירי מטווח קצר שגרם למוות מיידי כתוצאה מקרע במוצא אבי העורקים מהלב, בעקבות חדירת קליע מזרוע כתף ימין לבית החזה". עז א-דין נורה אפוא מהצד. המחלקה לחקירת שוטרים חוקרת וכבר החלה השבוע באיסוף העדויות.

בינתיים, בכפר, הלכו ונשלמו ההכנות ללוויה. שיירת מכוניות עטורות עלי זית, ובה בני משפחת ההרוג, יצאה לכיוון מחסום תרקומיה, להביא את הגופה, בעוד משאית הרמקולים החלה לנוע ברחובות ולהרעיש עולמות. בבית המת ניסתה האלמנה הצעירה, פתחייה, לעכל את הבשורה, ובאוהל האבלים נעמדו שלושת ילדיו הגדולים של עז א-דין, חמזי בן 12, קוסאי בן 10 ומוחמד בן שבע, לתצלום משותף על רקע תמונת אביהם המת. מה קרה לאבא? שאלתי את חמזי. "אבא שאהיד", השיב בלחש. *

לחם, עבודה

כ-20 אלף פלסטינים בעלי אישורי כניסה עובדים בישראל

כ-20 אלף פלסטינים מחזיקים באישורים לעבוד בהתנחלויות

10-15 אלף פלסטינים עובדים בישראל בלי אישור

60 שקל ביום הוא השכר הממוצע של פועל חקלאות פלסטיני בבקעת הירדן

100 שקל ביום הוא השכר הממוצע של פועל בניין פלסטיני

נתונים: עמותת "קו לעובד"