הפלשתינאית ששותה מהים של תל אביב

אסור לה להיות בבית לחם, שם פגשנו אותה. אסור לה גם להיות ברמאללה, בה היא מתגוררת ב-16 השנים האחרונות; אסור לה לנסוע לים של תל אביב, כפי שהיא נוהגת לעשות כמה פעמים בשבוע בחודשי הקיץ; ואסור לה לצאת לבלות ולעבוד בירושלים, אליה היא מגיעה כמעט מדי יום.

היא בצפון ולבה ומשפחתה בדרום. בת רפיח שבאה לפני 16 שנים ללמוד הנדסה באוניברסיטת ביר זית, ומאז היא תקועה ברמאללה, הרחק מהוריה ומבני משפחתה. נושאת תעודת זהות של עזה, חייה בגדה ובישראל אמורים להיות בלתי אפשריים: בכל רגע נתון, בכל מחסום, היא עלולה למצוא עצמה מגורשת חזרה לרפיח. כך כבר 16 שנה. אמיצה ונחושה, היא בנתה לעצמה חיים עשירים בין המחסומים.

"מי שנולד ליד הים לא יכול לחיות בלי ים", אמרה לי כשישבנו על קפה פילטר בלובי של האינטרקונטיננטל. חמושה במשקפי שמש, הדורה ובוטחת, היא חוצה את כל המחסומים. אריג' חיג'אזי חיה ללא גבולות. אבל הגעגועים להוריה, אחיותיה ואחיה ובני משפחתה, ואל נופי ילדותה ברפיח מעלים בה שוב ושוב דוק של עצבות שנשקף לפתע בעיניה.

לפני כמה ימים שלחה לי אי-מייל, בשם קבוצת צעירים עזתים שנתקעו ברמאללה: "עזה היא עבורנו כרטיס בכיוון אחד. אם ניסע לשם, לא נוכל לשוב לעולם לגדה. אין לנו אפשרות לנהל חיים נורמליים, כי אנו מה שנקרא 'בעלי תעודת זהות של עזה'. הכל נמנע מאתנו. לבקר את המשפחה בחגים ובחופשות; לקדם בברכה מצטרפים חדשים למשפחה ולהיפרד מאחרים; לשמח את הוריך בנכדיהם; לנצל מלגה להשתלמות בחו"ל; להיות לצדה של אמא כשלבך נשבר; להתלונן בפני אביך על שיגעונו של העולם; לשתף את אחיותיך בסיפורי האהבה שלך.

"אני סובלת ממה שמכנים 'סינדרום המחסום'. לפעמים, כשהכל נראה מייאש וחסר משמעות בגלל נסיבות אישיות, אני רוצה לגשת לאחד המחסומים ולחצות אותו בכיוון ירושלים. לעשות משהו 'משוגע' שיחזיר את האיזון הפנימי לחיי. 100% הצלחה: כל פעם שניסיתי, הצלחתי להגיע לתל אביב, ליפו, לנצרת ולחיפה... הדרכון שלי הוא שיערי המתולתל ומשקפי ג'ורג'יו ארמאני. תתפלא, ההשקעה של 300 דולר השתלמה. משעשע שאני לא יכולה לבקר את הוריי ברפיח במשך שנים, ואני מבלה את מרבית הקיץ בשחייה בחופי תל אביב או בבילויים בירושלים. איזו מערכת ביטחון מבריקה!"

חיג'אזי משכלת את רגליה היחפות על הכורסה ומגוללת את סיפורה. היא נולדה ב-1972 ברפיח, לאב איכר, שגידל פרחים ליצוא עד למצור על עזה. ב-1992 החלה ללמוד הנדסה באוניברסיטת ביר זית ליד רמאללה, בעקבות דודה המהנדס שהיה נערץ עליה. היא גרה במעונות הסטודנטים ובשנתיים הראשונות נסעה לעתים תכופות הביתה לרפיח. בכיכר פלשתין בעזה עמדו אז מוניות שירות לרמאללה, שעה ורבע נסיעה לכל כיוון. ליד "גלידה רוקאב" ברמאללה עמדו מוניות שירות לעזה. לעתים נסעה הלוך ושוב באותו יום. פעמיים-שלוש בשנה באו ההורים מרפיח לבקר את בתם בקמפוס.

באותן שנים רחוקות היתה נוסעת עם חבריה לטייל בישראל, היא זוכרת אפילו קטיף תפוחים בגולן. ב-1996 כבר היה צריך להצטייד באישורי יציאה מעזה. היא זוכרת את ההתלבטויות של חבריה הסטודנטים המהפכנים, אם לשתף פעולה עם השיטה. כשהיה קשה לפעמים במחסום ארז, ניסו את מזלם במחסום נחל עוז. לפעמים עוכבו, אבל תמיד הגיעו ללימודים.

משסיימה את הלימודים השתקעה ברמאללה, הרחק מהפיקוח המשפחתי והחיים הנוקשים ברפיח, והחלה לעבוד במכון הפלשתיני לדמוקרטיה. כעבור שבע שנים, ב-2002, עברה לעבוד בעמותה אחרת, בה אירגנה את פסטיבל הקולנוע הפלשתיני השנתי. להנדסה לא הגיעה. גם לעזה קשה להגיע. בקיץ 2000 ביקרה את משפחתה, זמן קצר לפני פרוץ האינתיפאדה, ומאז הצליחה להגיע הביתה רק עוד פעם אחת.

אז, בקיץ 2000, היא באה לחתונה של דודנה ונשארה שבוע. זה גם היה הכינוס המשפחתי האחרון שלהם. את אחיה, שלמד רפואה בגרמניה לא ראתה עוד מאז וגם לא את האח שלמד רפואה בסוריה. היא היתה בטוחה שתחזור בסתיו באותה שנה, ליום הולדתו של אחיה הקטן, אבל אז פרצה האינתיפאדה ושערי עזה נסגרו. זמן קצר אחר כך גזרה ישראל עוד גזירה קשה וגורלית מבחינתה: הפלשתינאים לא יכלו עוד לשנות כתובת בתעודת הזהות. חיג'אזי נשארה עם תעודת זהות עזתית.

ב-2003 הצליחה לקבל תעודת זהות חדשה, בה היא רשומה כתושבת רמאללה, אבל כשניסתה לחצות פעם את גשר אלנבי, בדרכה ליריד הספרים הבינלאומי בקהיר, הסתבר לה שבמחשב הישראלי היא עדיין רשומה, מעשה שטן, כתושבת עזה ולכן אסורה עליה היציאה. באותו יום חזרה לביתה בבושת פנים ובכאב גדול. כל הדרך מיריחו לרמאללה מיררה בבכי, עד שחברה הציעה לה פיצוי: בואי ניסע לתל אביב ונעבור ליד משרד הביטחון. זאת היתה נקמתה המתוקה. שתי החברות בילו אחר כך עד השעות הקטנות ביפו, היא אומרת שזה היה מאותם הרגעים בו תוקף אותה סינדרום המחסום.

בשמונה השנים הבאות הצליחה לצאת את הארץ פעמיים, תמיד אחרי המתנה ארוכה ומתישה לאישור: ב-2003 נסעה לכנס מקצועי בביירות, וב-2006 הצליחה לצאת לעמאן. היה אז חודש הרמדאן, שערי מעבר רפיח היו עדיין פתוחים והיא מיהרה לטוס לקהיר ומשם נסעה למעבר רפיח והצליחה להגיע לבית הוריה. ההתרגשות היתה גדולה. שישה ימים עשתה אז עם הוריה, בני משפחתה וחברי ילדותה, אחרי שש שנים שלא ראתה איש מהם, ואז נאלצה שוב לצאת, לפני סגירתו של מעבר רפיח.

עזה השתנתה בשנים שהיא נעדרה ממנה. בית משפחתה קרוב לציר פילדלפי, מרבית בתי השכנים נהרסו, כמה ממכריה נהרגו. "ראיתי אנשים חסרי דרך, חסרי ישע, מסתובבים ברחובות, לא היכרתי את עירי". חבריה לקחו אותה לראות את הריסות גוש קטיף ונצרים, לראשונה מזה שנים יכלה לשבת אתם על שפת הים, בין חאן יונס לרפיח, במקום שהיה סגור בפני פלשתינאים במשך עשרות שנים. היא שתתה בצמא כל רגע, עד שנאלצה לעזוב. מאז, אין צורך לומר, לא הצליחה עוד לחזור לשם.

בשנה וחצי האחרונות היא עובדת בארגון בינלאומי גדול וחשוב, שאת שמו היא מבקשת לא לחשוף, פן יבולע לה. לפני שלוש שנים, יחד עם קבוצה מחבריה העזתים בגדה, יצרה קשר עם עמותת "גישה", בניסיון להחזיר לעצמם ולו מקצת מחופש התנועה. הם כבר ויתרו על שינוי הכתובת בתעודות הזהות, אבל עדיין חולמים על אישורי כניסה ויציאה כלשהם. בלי זה, היא אומרת, "אם יתפסו אותי פעם באחד המחסומים - אולי יעצרו אותי, אולי יעכבו אותי, אולי יענו אותי ואולי יגרשו אותי לעזה. הכל פתוח".

"אני אוהבת את הים, אני עזתית. אני לא מבינה איך אני חיה עכשיו ללא גישה לים. כל מי שנולד ליד הים מבין זאת. אני אוהבת את ים המלח, אבל זה לא זה". כמה פעמים בשבוע היא מתגנבת דרך המחסומים ומגיעה לשפת הים בתל אביב. לפחות פעמיים ביום היא מדברת עם הוריה בטלפון. כשצה"ל משתולל ברפיח, היא מתקשרת לעתים עשר פעמים ביום מרוב חרדה. לפני כמה שבועות הצליחו אחותה, בעלה של האחות וילדיהם, לצאת מעזה ולהגיע לרמאללה. ספק אם יוכלו לשוב לעזה. עכשיו אריג' מנסה להתרגל מחדש לחיות בקרבת בני משפחתה. אחייניה הקטנים מכירים אותה רק בתור "הדודה מהטלפון". ברפיח אביה מובטל. בגלל המצור אין אגרקסקו ואין יצוא פרחים. היא מנסה לנחמו בטלפון.

מה הדבר הראשון שהיית עושה לו ניתן לך לנסוע לרפיח? היא משתתקת. "יש שלב שמפסיקים לחשוב על הדברים הללו. את מתנתקת אפילו מהאפשרות לעשות את זה, אחרי כל השנים הללו. אולי, דבר ראשון, הייתי לוקחת את חברות הילדות שלי והולכת אתן לים ויושבת שם אתן עד אור הבוקר ומנסה להיזכר בימים שהכל היה פשוט וקל יותר. אבל מעניין שהפסקתי אפילו לדמיין את הדברים האלה".