בית איבא: תורים ארוכים, עיתונאים, צלמים ועצירת חיים ואזרח ישראלי ערבי...

צופות: 
שרה פ', ביריה ל', רעיה י' (מדווחת)
02/11/2005
|
אחה"צ

תקציר: יום קשה ביותר, בו אסור לעתונאים זרים לצלם, סטודנטים מחכים לאוטובוס כשלוש שעות, תורי מכוניות לאין קץ.
ולקינוח: נוהל עצירת חיים.
ולקינוח שבקינוח: כביש האפרטהייד.13:18 מחסום נייד בצומת ג'ית. על אף שהחיילים אותתו לנו לנסוע, נשארנו בתור עם הפלסטינים על מנת לבדוק את משך ההשתהות עד למעבר המחסום.
התוצאה הנספרת: 10 דקות.
13:45 דיר שאראף.
התפאורה: נגמ"ש ועליו חיילים משועממים קמעה, ללא כובעי פלדה או כובעים אחרים על אף השמש הקופחת. לשאלתי מדוע אינם חובשים כובעי פלדה, הם עונים שהיתה "הקפצה" ולא הספיקו. לשאלתנו מתי פרסו את המחסום, השיבו - לפני כחצי שעה.
13:55 בית איבא. בבית הקפה כ-30 סטודנטים מחכים (לגודו?) למה? לאוטובוס. כמה זמן - כשלוש שעות.14:05 סוף התור היוצא משכם אינו נראה. נאמר לנו שהדרך מג'נין סגורה. שאלנו מה אורכו של התור. התשובה - כ-50 מכוניות. זמן השהייה כשעתיים. במחסום עצמו התנועה דלילה. שרה פונה לחייל המזדהה כמ"מ מפקד המחסום בשאלה מה תפקידו? תשובתו: למנוע טרור. בבודקה חייל צורח, "אירג'ע לאוורה". שרה מבקשת אותו לא לצרוח, הוא משיב "זו עבודתי". ובכל זאת כשנאמר לו שעבודה זו אינה מצריכה צעקות, הוא מפנים ומפסיק לצעוק.
מגיע י', שמעיד על עצמו שהוא "המפקד על המפקד של המחסום". הוא מבקש מאתנו בהתרסה להתרחק מהמחסום כי אנו מפריעות לעבודת החיילים.
אנו מבחינות כי רק קרוסלה אחת פועלת. לבקשתנו לפתוח שתי קרוסלותinfo-icon נפרדות לגברים ונשים, נאמר לנו שישנה בעיה בחשמל. הם הזמינו חשמלאי שטרם הגיע, ואם נתרום כסף הבעיה תיפתר ביתר מהירות.
בהמשך מראים לנו את המדים הבלויים שלהם (חורים). שתי דקות לאחר מכן הקרוסלה המושבתת חוזרת לחיים (נוהל חזרה לחיים).
הגברים והנשים מופרדים לשני תורים. מאותו רגע ישנה הקפדה, עד כדי כך, שאחד החיילים שואל אותנו אם אנו יודעות איך אומרים בערבית "רק בנות", בקשנו מתרגם סימולטני ובשעור משותף ראשון בערבית למדנו "בס בנאת".
החיילים המאיישים את המחסום נמצאים בו יומיים והרושם הנוצר שאין להם מושג כיצד עליהם לתפקד במקום. לפתע אנו תופסות עצמנו מדריכות אותם מה לעשות והם אפילו נשמעים: לדוגמה, ניוד אנשים בהתאם לצורך.
14:45 אנו מבקשות לתגבר בדיקת המכוניות והתשובה: "אנו עושים כמיטב יכולתנו ואתן עכשו מעכבות אותנו במילוי המשימה".
15:15 מגיעים עתונאי ועיתונאית איטלקיים (פרי לאנסרים). לא מאפשרים להם לצלם. הם אומרים לנו שד' (כנראה מדובר צה"ל) התיר להם לצלם. את המפקד זה לא משכנע. טילפנו למח"ט לסמח"ט ל... ול... ולבסוף הגענו לג', דובר החטיבה, וסיפרנו לו על העיתונאים הזרים וכו', ושבכל העולם גם באתרי קרבות מאפשרים לצלם ואי-מתן אפשרות בסיסית זו היא לבושתו של צה"ל ולבושתה של מדינת ישראל.
התשובה: "אני אבדוק". בינתיים אנו מצלצלות גם לש' והיא אכן מכירה את אותו ד'. אנו חוזרות לג'. בסופו של ענין המפקד מרשה להם לצלם חצי מטר מהמחסום על מנת שלא יפריעו לחיילים.
בשלב הבא מתברר לנו שהם רוצים לעבור לשכם. סיבוב מי יודע כמה של טלפונים וראה זה פלא, כבמטה קסמים מתקבל האישור לעבור לשכם.
הם נפרדים מאתנו בהתרגשות אמיתית, תוך ציון שלולא אנחנו, ברור להם שלא היו עוברים.
השעה 15:55. תוך כדי הבילוי המשותף סיפרו לנו שהם עושים כתבה על נפגעי הטרור משני הצדדים.
16:05 הסג"מ במחסום עוצרinfo-icon את אחד הסטודנטים ומעלעל בספרו חזור ועלעל (חשד לחומר הסתה) ושואל אותו שאלות, "לאן אתה הולך? ומה אתה עושה בטול-כרם?" לאחר כ-5 דקות משחררו.
16:10 שלושה מעוכביםinfo-icon המתהדרים בכפיות חדשות שזה עתה יצאו מבית האופנה הפלסטיני, ממפלגת הפתח. בעיני החיילים אופנה זו אינה נראית (שהרי בתל-אביב לא ראו אותה) ואז חוקרים אותם לשם הם לובשים כאפיות אלו, מה הן מסמלות ועוד שאלות טרחניות. עם סיום הקושיות, מפנים אותם ל"מנוחה" בסככת המעוכבים.
16:35 עצירת חיים. איננו מצליחות לקבל תשובות מדוע.
16:45 משוחררים כל המעוכבים שבינתיים מספרם הגיע לשישה.
17:15 אנו עוזבות מותשות את המחסום.
17:20 ביציאה מבית איבא שוב משתרך תור ארוך של מכוניות בגלל מחסום פתע. איננו עוצרות (כבר חושך) ומטלפנות לחנה ב' שתטפל בעניין.
17:50 שער הפירות. שלושה מחסומים: 1. מסלול רכב מסחרי. 2 מסלול רכב פרטי. 3. מסלול רכב בעל היתר. עמדנו במסלול לרכב בעל היתר וניסינו להשתלב במסלול מס' 2 המיועד לפלסטינאים אזרחי ישראל. בעל מכונית פרטית ניסה להניא אותנו מלעבור למסלול 2. "אתן יכולות לנסוע במסלול מס' 3". ו"למה אתה לא נוסע במסלול זה"? תשובתו "אתן צוחקות. אתן לא יודעות למה אני לא יכול לנסוע במסלול השלישי ? כ י א נ י ע ר ב י ...אחרי היום המפרך שעברנו, מה שבאמת נתן לנו אגרוף בבטן היתה תשובתו המשלימה של אזרח ישראל כמונו. "איני יכול לעבור במסלול השלישי כי אני ערבי". ולנו לא נותר להרהר במונח "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון".