בית איבא וחווארה

בית איבא וחווארה, חג השבועות ,יום שני 13.6.2005 אחה"צ משקיפות :דפנה ב. (רושמת) קארין ל. (אורחת) תקציר - מחסום בשבי שומרון, שיגרת מחסום ביום חג ישראלי בבית איבא ובחווארה. בינלאומיים מנועי כניסה לשכם, כי לא ידעו שדרוש אישור, משאית פלסטינית שנתקעה כי לא ידעה שחג היום ועווארתה סגורה.שבי שומרון - רק עברנו - יש מחסום, אין תורים, בדיקה אקראית, התנועה זורמת. הנהגים בבית איבא אומרים שלעיתים מתעכבים שם זמן רב.בית איבא - 17:10 - קבוצה של כ-20 נהגי מוניות עושים מעין פרלמנט בצל העצים. "שלושים שקל ביום, אני עושה". עשרות מוניות מושבתות מחכות לקמצוץ אנשים. מאז מעבר האוטובוסים במחסום, מצוקתם של נהגי המוניות, שנותרו ללא ההכנסה הדלילה של לפני חודשים ספורים, זועקת לשמיים. בכל פעם שמשנים את אופן התנהלות המחסום נפגעת קבוצה אחרת של האוכלוסיה. נראה שזה מכוון. עד שהשיגה ידם לקנות מונית, עד שהשיגו את האישורים הדרושים - והנה הם יושבים תחת עץ וחוזרים הביתה מבויישים וידם ריקה .....במחסום עצמו - אין הרבה אנשים, אין תורים והמעבר מהיר, ובכל זאת, התלות בחייל, המבט המתחנן, החיוך המתרפס או השפלת המבט, כדי לא לפגוש בעיני הכובש, אומרים הכל...חווארה - 18:30 - כשהגענו הייתה קבוצה של כ-25 מעוכבים, ביניהם ילדים קטנים. מפקד המחסום מקבל את פנינו ב"לכו תעמדו שמה" (הרחק מהמעוכבים). אומר שהוא עומד לשחרר את המעוכבים ואם לא נשמע, הוא לא ישחרר. התרחקנו.המעוכבים שהשתחררו, כולם פלסטינים-ישראלים, ניגשים אלינו, ומודים לנו, כאילו היה זה פועלנו, ואנחנו, הרי רק הגענו ולא עשינו כלום.... חלקם היו מעוכבים חמש שעות, ביניהם גם ילדים !בצד יושבים 3 בינלאומיים, ובחור פלסטיני. הם באו משבדיה ומספרד, לנו יומיים ברמאללה ועכשיו הם בדרכם לשכם להתנדב בבי"ח רפידיה. לא נותנים להם להכנס כי אין להם אישור כניסה. לא ידעו שצריך. אני מצלצלת לשירן - האחראית על אישורים לבינלאומיים ולאחר מכן ליוני, דובר צה"ל באוגדה ושניהם אומרים שלא יעזור להם, הם לא יכנסו, שיבואו מחר. " כמו שהם יודעים שצריך ויזה לארץ מסויימת, היה עליהם לדעת שצריך אישור כניסה לשכם", אני מנסה, לשווא להסביר שיתכן והצטיידו בויזה לישראל , אך מכיוון שרק במציאות המטורפת של הכיבוש, נדרש אישור כניסה, לאנשים שאין להם חלק בסכסוך גם בתוך הארץ בה הם שוהים, הם לא תיארו לעצמם... אני מוסיפה ש'אין להם לאן ללכת' , כבר ערב והם לא יכולים לחזור עכשיו לרמאללה. הם יישנו במחסום אם לא יאפשרו להם להכנס. יוני מציע שהם ילונו במלון באריאל, הבינלאומיים מגחכים.... לא עוזר כלום. הביורוקרטיה והאטימות במיטבה.... ב-19:30 אני מדברת עם הסמב"צ של המת"ק, אסף, שאומר שינסה לעזור. ואכן, אחרי רבע שע מגיע קצין המת"ק ח. לוקח מהם פרטים מזהים, מגיש בקשה, מציע להם ללכת ולחזור עוד 3 שעות, הם נשארים במקום, וב-9.30 הם סוף-סוף נכנסים לשכם.מגיעה משאית עמוסה במלונים שעומדים להרקב. יש לו כל האישורים אבל עווארתה סגורה כי היום חג. מפקד המחסום: "לא היה צריך לבוא בחג" אני: "מאיפה הוא צריך לדעת שהיום אצלנו חג, היה שילוט כלשהו?" "הם כולם יודעים", הוא פוסק. לא מוכן לשמוע על מעבר. אני מסבירה לנהג, לאור תקיפות המפקד ונסיון העבר שאין לו סכוי וחבל לו על הזמן, אבל הוא עומד בשקט ורק דוחף את האישורים שלו לידי. אני בכל זאת מנסה את אסף הסמב"צ והוא מפתיע אותי כשהוא לא עונה בשלילה אוטומטית ואומר שינסה. ואכן, כעבור חצי שעה המשאית על מלוניה עוברת.... הנהג מאלץ אותנו לקחת ממנו מילון שמימי (חם אמנם, אבל בכל זאת שמימי) אותו חלקנו עם הבינלאומיים....20:30 - מגיעה משפחה מכיוון שכם, 8 נשים (ביניהן גם קשישות), גבר אחד, והרבה ילדים. הם לבושים חגיגי - באו מחתונה. לאשתו של הגבר היחיד אין תעודת זהות. הם מניעלין, דרך ארוכה עוד מחכה להם, אבל הם מעוכבים. ח. מטלפן לברר על האישה שרשומה בתעודתו של בעלה. הילדים מתרוצצים, חלקם בוכים וחלקם נרדמו בזרועות אימם, וכלם לחוצים להמשיך. כעבור חצי שעה מתקבל אישור להעביר אותם, כבר אין מוניות והם מטלפנים למוניות שיבואו מניעלין.