בית איבא ומחסומי פתע

בית איבא ומחסומי פתע, יום ראשון, 15.5.05, אחה"צ צופות: אלכס ו', עליה ש', סוזן ל' (מדווחת)אורחת: אירית א"נ "רוב האנשים מנהלים חיים של יאוש שקט והולכים לקברם כשהשיר עדיין בתוכם", כתב המשורר, המסאי והפילוסוף האמריקני הנרי דייויד תורו. הוא לא שיער עד כמה דבריו הולמים את תיאור מצב העניינים העגום של הפלסטינים כיום. בניגוד למה שמספרים לנו העיתונים, היום לא ראינו עדות ל"חגיגות" הנכבה, רק מאבק יומיומי נואש לקיים את החיים, יום אחר יום. 15:15 האמר בצומת עינב (בדרך לענבתא). אין שם הרבה כלי רכב או אולי עדיין אין, מפני שמעט בהמש,ך ליד הצומת המוביל לג'נין, במקום אחר ממחסומי הפתע שהיו שם בעבר, מעוכבים לפחות שלושים כלי רכב. 15:25 א', נציג המת"ק שמשרת בדרך כלל בחווארה, מוצב כעת בבית איבא. העובדה שהוא ועמיתיו עוזבים ב-16:00, כאשר מתחילים להגיע יותר ויותר אנשים, היא דבר שעלינו לתת עליו את הדעת. לא שזה היה עקרוני במיוחד היום, משום שהחיילים היום – י' היה אחראי המחסום – הרשו לכלי רכב ולאנשים לנוע כמעט ללא בעיות משני הכיוונים. אך עדיין עולה תחושת הייאוש: של משפחות, משפחות ישראליות-פלסטיניות עם תעודות זהות כחולות ההולכות יחד לבקר קרובים בשכם, והיודעות היטב שהדבר אסור ושתהיינה בעיות בדרך חזרה, של אישה צעירה באוטובוס שהגיעה ללא תעודת זהות כלל. באופן כללי, משחררים אותם לאחר נאום תוכחה של חייל אחד, או במרבית המקרים של כמה חיילים. 15:45 אם ובנה ממתינים במתחם המעוכבים, הבן מדבר עברית שוטפת. שתיים מאחיותיו מחכות, בייאוש, מהצד השני של המחסום, לאחר שהצליחו לעבור. האם גם היא יכולה לעבור, אבל הבן מעוכב "מסיבות ביטחוניות" והיא נשארת אתו. הצעיר חוזר ואומר לחיילים שהוא דואג לאמו, שאינה אשה חזקה וכד'. הם לא זזים.יום שקט משני צדי מחסום בית איבא. החיילים מדברים, טוענים בתוקף כי אם לא היה מחסום בית איבא, אנשים "יגיעו לתל אביב, ואז מה..." אחת מאתנו שואלת מה בדבר המחסום בג'ובארה. "ג'ובארה?" שואל החייל בפליאה, הוא מעולם לא שמע את השם. העולם הקטן של המחסומים הוא אפילו קטן יותר משחששנו. אך הקשר הטלפוני עם השב"כ אינו פוסק לרגע.16:20 בצומת קוצ'ין עגלות חמורים, משאיות חלב, משאיות בניין כבדות, אוטובוסים ומכוניות – כרגיל. טנדר אינו מקבל אישור לעבור, אין לו אישור. החיילים לא יזוזו מהתקנות, על אף סיפורו של הנהג על שרון וערפאת. 16:30 משאית המים הרגילה עוברת, שופכת ליטרים של מים יקרים על הכביש המלוכלך (אבל השבילים המובילים למחסום נותרו מאובקים כתמיד). 16:40 בעודנו עומדות בצומת קוצ'ין, אנחנו מבחינות בקבוצה של פלסטינים מתקרבים, זרועות שלובות (תצוגה לא רגילה של חיבה בפומבי). אלה האם, בנה והבנות – שעה של המתנה עברה. הם מאושרים ומודים לנו (?) בשפע. כמה מעט עשינו. כמה רב הייאוש שלהם. 17:00 המוניות הרבות מדי בבית איבא ממתינות בתור כרגיל, ונהג בא לספר לנו על אירוע בשבי שומרון, אתמול, בשבת. ילדים מההתנחלות זרקו אבנים ופגעו בשמשה הקדמית של נהג שאינו דובר עברית (דבר יקר לתיקון). אנחנו לוקחות את הפרטים, מבטיחות לחקור. 17:15 אנו נוהגות לשבי שומרון בכביש לג'נין. הכול שקט, אין סימן למחסום, אין חיילים (חוץ מאשר במחנה השוכן לבטח בתוך ההתנחלות); הכול נראה כה תמים, אבל אנחנו יודעות שזה לא. 17:35 אנחנו עוזבות. מיד לאחר צומת ג'נין, ולפני פניית האפרטהייד לשבי שומרון, מחסום פתע. שני חיילים. כמה גברים צעירים יושבים בצד הכביש. נדמה שאין עוד חיילים "חבויים" נוספים כאן. מיד לאחר שאנו פותחות בשיחה עם ארבעת הגברים צעירים כדי לגלות שהם שם מזה שעה, התעודות שלהם מוחזרות. צארה וצומת ג'ית17:55 צארה. "הכניסה" (במקור שגיאת כתיב באנגלית) פתוחה היום. אין מחסום. אנחנו ממשיכות לנסוע, חיילים המופיעים כעת על הצוק מעלינו, מנפנפים, אבל אנו לא עוצרות וממשיכות לג'ית.18:05 בצומת ג'ית מחסום פתע. אין בשעה זו כלי רכב מעוכבים, והחיילים קוראים לנו. אנו מברכים זה את זה. נאמר לנו כי זה אינו יום טוב. בכל התמימות, אנו שואלות מדוע. מובן בעליל שזה מכיוון שהחיילים בצארה ראו אותנו ומהרו לדווח עלינו. אכן יש לנו מזל, אין לנו ממה להרגיש מיואשות.