ג'ובארה-ארתאח-ענבתא

ג'ובארה-ארתאח-ענבתא, יום ג', 14.6.05, בוקרמשקיפות: שלומית ס', אלינוער ב' (מדווחת) ג'ובארה6:15-7:45, מוקדם בבוקר תור לא ארוך של פועליםשנכנסים אל הכפר, בשאר היציאות/כניסות שקט. ארתאחהפועלים שאנו פוגשות בדרך מתלוננים על שעת הפתיחה המאוחרת, 6:00 לדבריהם, 5:30 יאמרו לנו החיילים. מכל מקום, כרגיל הם עוזבים את הכפרים, למשל בצפון הגדה, ב-2:00-3:00 לפנות בוקר, ומחכים שעות. לא נשאר להם זמן ולא כסף, שהולך על הסעות. לצאת מותר להם רק מכאן, לחזור דווקא דרך ברטעה. הדברים כמובן אינם חדשים. אחרי שבשנה שעברה חל שיפור מה במצב, עכשיו כל הטרטורים חזרו לקדמותם. אנחנו מנהלות שיחה עם מוחמד כ', אדם מקסים, אינסטלטור מיעבד, דובר עברית מושלמת. הוא אח שכול ופעיל בארגון המשפחות השכולות, מכיר את החברים הישראלים בארגון, כמו יצחק פרנקנטל ואחרים. תמיד אני נדהמת מחדש מהנכונות שמפגינים פלסטינים רבים לשוחח אתנו, מהרצון שלהם לשלום ומהאמירה החוזרת שהעמים רוצים שלום, רק המנהיגים עושים בעיות. בתוך המתחם עדיין נמשך הבידוק, השעה כבר 6:45, ולא כולם הספיקו לצאת. מפקד המחסום אומר ש"יש היום הרבה אנשים, לכן זה כך". אחרוני יוצאים נבדקים ב-7:15. אולי יש טעם לחזור ולטפל בנושא ברמת מפגשים עם הפיקוד הגבוה, או כתיבת תלונות. יציאת משפחות אסיריםבדיקת הפועלים הסתיימה, ומתחילה בדיקת בני המשפחות של האסירים. רוב נקודות הבידוק נסגרות, נותרות שתיים פתוחות. המשפחות מורדות משמונת האטובוסים הפלסטינים, עוברות בדיקה מדוקדקת בכליהם בנוכחות נציג הצלב האדום ומופנות של שמונת האוטובוסים הישראלים שיקחו אותם (לכלא קציעות במקרה זה). אחד הנהגים מספר לנו שכל ביקור (אחת ל-18 יום) נמשך 45 דקות, ואילו התהליך כולו מהיציאה מהכפרים ועד החזרה הביתה עשוי להגיע ל-24 שעות. האוטובוסים מלווים על ידי משטרת התנועה, או היס"מ או מ"צ. אין עצירה בדרך, לא לשירותים ולא למזון גם במקרים קשים במיוחד. ברבע לשמונה אנחנו יוצאות לבית איבא. בדרך, בענבתא, יש תורי מכוניות, נחזור לשם בדרך מבית איבא.ענבתא 09:30-10:45. מחסום הפתע כבר לא פתע, הוא מחסום קבע. תור ענקי ביציאה משטח הרשות, בינוני בכניסה. אוטובוס מעוכב, מורדים ממנו ארבעה צעירים לבדיקה, שנעשית טלפונית. מפקד המחסום אומר, כרגיל, "שיש התרעות". אחרת המעבר מהיר, "רק כמה דקות". למעשה, הנכנסים מעוכבים משום שיש רק מסלול אחד לנכנסים וליוצאים, והמעבר הוא לסירוגין. פה ושם יורדות נשים, לפעמים עם ילדים, מהמכוניות ומתחילות ללכת ברגל במקום לחכות זמן רב כל כך. האוטובוס עם ארבעת המעוכבים עומד בצד. מאוטובוס נוסף מורדים כל הנוסעים, אבל הבדיקה יחסית מהירה והוא מורשה להמשיך בדרכו. כשאנחנו עוזבות לאחר שעה ורבע, ארבעת המעוכבים והאוטובוס עדיין מחכים. המפקד אומר לנהג שהוא יכול להמשיך ולהשאיר את הארבעה, אבל הסולידריות חזקה יותר. כשנכחנו בחגיגה של הסרת הזרוע הצהובה שאלתי בסקפטיות את הקצינים הנוכחים אם לא יחליפו אותו מחסומי פתע. לא, לא ענו