ריחן

ריחן, יום חמישי 2.6.05, בוקר צופות :חדווה ה', אנה נ-ש' ( מדווחת) 11:00 - 12:30 ברחבה של הולכי רגל חידוש מרענן - תמרורים שמכוונים את החולפים על פניהם, חץ פנימה וחץ החוצה, אין צורך לדבר. יחי הסדר והמשמעת. תחי היעילות הצבאית. יחי הכיבוש. אלא מאי? המגרש ריק רוב הזמן מהולכי רגל, ואני תוהה האם זה משום שכולם עברו או הרוב טרם הגיעו. שלוש חיילות מאיישות את המחסום, 12 אנשים, צעירים ברובם, מאיישים את הכלוב של השב"חים. הם יושבים על ספסל ומחכים, מפעם לפעם מבקשים שיזרזו את עניינם . שמש ללא רחמים מכה על כולם.איש: "מתי אני יוצא? כבר שעה וחצי. חם."מישהו מבקש שיחליפו לו את המים בבקבוק, חיילת, מבלי להסתכל באיש: "גם לי חם. אני בשמש, אתה לפחות יושב בצל." בהמשך: "אם אני שותה (מים) חם גם אתה תשתה חם." כעבור חצי שעה משוחררים הכלואים.החדר האטום ריק מעצורים. מכוניות רבות, יחסית, עוברות אל הגדה. הבדיקה זריזה. גם קצב המכוניות הנכנסות למרחב התפר מהיר יחסית.לא הבחנו במעבר סחורות או פריטים מיוחדים. מכונית עם דשא ועצי נוי לשתילה עברה לאחר בדיקה. מפעם לפעם מגיעה לשער הולכי הרגל קבוצה של אנשים, ילדים וזקנים, במוניות צהובות שעוצרות, כרגיל, בקצה המרוחק. מפקדת המחסום סוגרת את השער של הולכי הרגל ומפקחת על מעבר האנשים אחד אחד, זאת כאשר הם עומדים מעבר לקו האדום. היא מתייחסת אל האנשים בצורה עניינית אך לא אדיבה. איש מנסה להסביר לה דבר מה על אחיו המעוכב ונענה: "זוז כבר, אני לא גננת שלך, אל תחייך אלי!""אני המפקדת. לך מעבר לקו האדום. לך כבר!" " הוא לא יהיה במחסום שלי!""אני לא חייבת לך דיו וחשבון!" לפחות שלוש פעמים חזרה על ה:"מחסום שלי". ברחבה שלפני שער הולכי הרגל, אנשים ממתינים לחבריהם שיושבים בכלוב. החיילים מסלקים אותם משם. "המחסום זה לא מגרש המתנה, לכו מכאן."צעיר לבוש בחליפה רותח מזעם ועלבון. הוא איש מילואים, קבלן גדול, הנה פנקס המילואים שלו. בא ברכב עם חבר לעשות עסקים. הורידו אותו מהמונית ושלחו אותו למעבר הולכי רגל ואת המכונית שלו עיכבו שם. רק בגלל שהוא ערבי. "גם למתנחלים עושים ככה?" החיילת לא מוכנה לשמוע אותו . "תמתין בתור כמו כולם." זה זורה מלח על הפצעים הגלויים שלו והוא זועק את עלבונו. מפציר בנו שנכתוב, שנספר. הוא יראה לחיילת מי הוא. איך היא מתנהגת "בושה וחרפה למדינת ישראל שככה מתנהגת עם חיילי המילואים שלה." בסופו של דבר אנשים עוברים לדרכם. רק סעיד, מוכר הקפה הקטן נשאר. הוא רץ לקראתנו בשמחה,יודע שנקנה ממנו. החיוך שלו נחרת לי בזיכרון וצובט בי. הוא לוחש, בקושי אפשר לשמוע, בחצאי מילים בערבית, שאגיד לחיילת שהוא רוצה למכור קפה למעוכבים. אני ניגשת. "לא מ'פתום?" היא אומרת, "איזה מין דבר זה שיעמוד לי על הכביש?" ולקטן שאינו דובר עברית היא אומרת בעברית, "עוד מעט הם [השב"חים]יצאו."אנשים יוצאים מהכלוב, הוא מעכב אותם לרגע, מציע קפה בלחש. אחד משאיר חמישה שקלים ואומר, " זה ילד מסכין זה." המפקדת מגרשת אותו מהמחסום. הוא מפריע ומרגיז אותה שהוא חוזר. כולו ילד בן 10, רזה, מדבר בלחש, מבקש מים. המפקדת מתעקשת שילך. אני אומרת לה: מה איכפת לך שילך לשתות? "טוב," היא מתרצה, "אבל רוח מהר, אני מסתכלת." סעיד ממהר שוטף פנים, שותה ונעלם והיא עוזבת. אחרי רגע הוא שוב כאן .באין אנשים אנו נפנות לשוחח איתו. הוא לומד בכתה ד' אבל עכשיו חופש. אמא בבית. אבא? לא יודע. ילד עם גינונים של מבוגר. אני שואלת והוא עונה. בלחש. החיילת חוזרת. צועקת, "מה? אתה שוב פה? לך מפה!" הוא מתעלם. שרדן. אני אומרת לו, "לך, החיילת כועסת עליך." הוא מרים את סנטרו ומצקצק בלשונו נעלם. לרגע. עוד מעט יחזור שוב. קבוצה נוספת של בעלי ת"ז ישראליות מגיע לשער הולכי הרגל. סעיד נדחק ביניהם, מפציר,"קפה..." החיילת מתעלמת ממנו. או לא שמה לב. מי יכול על ילד כזה? אני תוהה מה עובר לו בראש מול הסרט שהוא רואה כאן במחסום יום יום . מה הוא לוקח מהילדות הנכה שלו לעתידו המעורפל? איזה אדם יצמח ממנו? מה יהא עליו באחריתו?