בית איבא

בית איבא, יום ב' ,29.05.2005 אחה"צ משתתפות: יונה א. , ציונה ש. (מדווחת) 15.00 בכניסה לענבתא יש מחסום נייד ובו 5 חיילים, נוצר תור ארוך של מכוניות בשני הכוונים. לזכותם של החיילים – התור מתחסל במהירות ואנו ממשיכים לכיוון בית איבא. בית איבא. 15.30 תור עצום של למעלה מ-20 מכוניות משתרך הן בכיוון הכניסה והן לכיוון היציאה- מרביתן משאיות ענק. וזאת בתוך ענני האבק הממלאים את האוויר מן המחצבה הקיימת זה מכבר, וממחצבה נוספת חדשה. הנהגים נרגנים. מתי יהיה סוף לסיוט הזה. יש שמחכים כבר שעה וחצי. והבדיקה נמשכת בעצלתיים. כולם- גם אנחנו גם החיילים נושמים את האוויר רווי האבק. נהג מונית מטול כרם עוצר אותנו. יש לו אישור להיכנס לשכם, אבל רק דרך חווארה. הוא מבקש שנברר מי יכול לתת לו אישור לעבור דרך בית איבא.המחסום כמעט ריק מאנשים. מעוכב אחד משוחרר מייד בהגיענו. במחסום א' המת"ק. כרגיל מוכן לענות לכל השאלות, וגם לעשות מה שיכול. לגבי נהגי המוניות - עונה א' כי האיסור הזה נועד רק על מנת לווסת את העומס בתנועת המכוניות הנכנסת לשכם, בכביש קטן יחסית. הוא מעלה אפשרות שיעבירו את המחסום מערבה מן המחצבות, ואז המשאיות אל המחצבות ומהן יעברו חפשי, והתורים יצטמצמו. האבק משפיע גם על בריאות החיילים. מלבד זאת – חיילים חדשים לומדים עכשיו את תהליך הבדיקה – ולכן היא אינה יעילה. אין יותר את מי לשלוח. 16.00 חזרנו לתור המכוניות הנכנסות לשכם וזה מתמשך בעצלתיים. נהג אחד מתפרץ בזעם, והחייל על מנת להענישו הפסיק את הבדיקה – והתור מתארך. הפנייה שלנו אליו בטענה שהעונש גורם לתור להתארך ולנהגים להתמרמר מתקבלת בחוסר רצון. הנהגים עצבניים. נהג טנדר פונה אלינו: "אנחנו לא בני אדם"?הוא מדווח שהם עומדים בפקק כבר יותר משעה.טלפון לראאד – אולי אפשר לשלוח תגבורת. ואכן כעבור כרבע שעה מגיעה קבוצת חיילים נוספת בראשם חייל מנוסה והתור מצטמק במהירות. למחמאה שלנו הוא מסביר שלא אכפת לו מה קורה לפלשתינאים, אך הוא עושה את עבודתו. ואז מפנה את תשומת לבנו לאורחות (נשות כחול לבן): הגיעו החברות שלכן. הוא אומר שמבחינתו גם הן גם אנחנו מפריעות. הוא לוקח את קבוצת החיילים שלו ועובר איתם לשחרר את הפקק בכוון השני. מגיעות שלוש נשות כחול לבן: שתים צעירות ואחת מבוגרת. עמוסות ממתקים ושתייה. החיילים מוחנפים. הן מתחילות לצרוח עלינו. תתביישו לכן. אתן עוזרות לרוצחים, ככה אתן צריכות להתנהג. הבאתן לחיילים פעם שתייה, אוכל? כל זאת בצעקות וקללות שלא כאן המקום לחזור עליהם. החיילים שהיו מבולבלים ולא הסתדרו בג'וב החדש, מאוד מוחנפים. מתגודדים עם הכחולות לבנות ושוכחים את התור.הבוגרת שבהן, כבת 50, קטנה, חבושת כומתת בורדו רצה אחרינו בלכתנו לכיוון המחסום, מנופפת בידיה, מוכנה להכות אותנו. פותחת, בצרחות מטורפות: עוכרות ישראל, תסתלקו מפה. פונה לחיילים: אסור לכם לדבר איתן. אני הייתי שמאלנית – אבל התחלתי לחשוב. שמה ריקה- אמנית, שמאלנית, שהפכה לימנית קיצוניתי' פונה אליה: תירגעיריקה: תירגעי אתי': אני אירגע כשאתם לא תהיו כאןריקה: שאני אלך מכאן? זה שלי, גם עבר הירדן המזרחי, הכל שלי.וממשיכה לצרוח ככרוכיה – הם הרוצחים שלך, מה את מדברת איתם? הם לא בני אדם.שיחה עם צעירים פלשתינאים: נשמעים מיואשים. אין עבודה, אין עתיד.איפה את נולדת?- בישראלאת חושבת שהיו פעם יהודים פה בפלשתין?- כן, כבר לפני אלפיים שנה.אף פעם לא היו פה יהודים. מצרים, ירדן, סוריה, זה היה חלק מסוריה, אבל יהודים לא היו פהלא אתאר את המשך השיחה. אבל: זה אומר כולה שלי, וזה אומר כולה שלי, והארץ תימלא שפיכות דמים.18:00 תור המכוניות מצטמק. חיכינו עד לאחר שתלכנה הכחול לבן ועזבנו.התרשמות כללית – אם בעת הבחירות – וגם לפני חודש האווירה היתה נינוחה יחסית, אנשים רצו לדבר, והורגשה תקווה באוויר. כמעט כל מי שפגשנו דיבר על שלום. עכשיו הכל שונה. יש אווירת ייאוש וחשדנות. שונאים את שרון ואת בוש. לא מאמינים באבו מאזן, ואפילו היחס אלינו חשדני מצד רבים.