ריחן

ריחן, שבת 14.5.05, בוקר צופות: דנה כ., נועה ל. (מדווחת)09:00 – 11:40 סגר במחסום, אין כניסה לגדה לערבים בעלי תעודות זהות ישראליות.נוספו מספר שלטים, כנראה לקראת פתיחת המתקן החדש.השירותים ליד סככת ההמתנה במצב מחפיר, שירותי החיילים במצב סביר.נעלמו ראשי הברזים מהברזייה בסככת ההמתנה, ועמם כמובן גם המים (דווקא בימות הקור היו ברזים והיו מים).התנועה הרכב והולכי הרגל דלילה אבל זורמת ללא עיכובים.על המחסום מפקד סמל י' והוא מקבל את פנינו בהוראות הרגילות (לא להפריע לחיילים, לפנות רק אליו וכולי). הוא וחייליו מתנהגים בדרך כלל באופן סביר, משתדלים להיזהר בכבודם של העוברים ולהסביר באופן מלא לפי הצורך. נראה שהיו נענים גם לתדרוך יותר מפורט לו ניתן להם, כמו למשל השימוש במילים בבקשה, תודה, סע לשלום וכו'. יש הקפדה יתרה על כל קוצו של יוד, ללא יוצא מן הכלל. שב"חים: מתחלפים במכלאה (שיש בה ספסלים ורשת צל), כל זמן שהותנו בין שניים לשמונה אנשים. המפקד במקום מבטיח לנו שהם מעבירים מייד את פרטיהם והם מעוכבים זמן קצר ככל האפשר. לא הורשינו לשוחח איתם ולא יכולנו לעקוב בדיוק בגלל האירועים הבאים:תושב ברטעה שרצה להעביר מטען ברזל בניין לביתו הנבנה, מה שלדבריו הוא עושה כבר מספר ימים ללא בעיות וחלק מהחיילים במשמרת אפילו מכירים אותו, לא הורשה לעבור היום. הוא מחכה זמן רב ופנה לעזרתנו. פנינו למת"ק שנענו באדיבות אך לא נתנו פיתרון.בינתיים פנו אלינו מספר נשים וילדיהן: אב המשפחה נפטר הבוקר ביעבד, והן, בנותיו, יחד עם אם המשפחה, רוצות להגיע להלוויה. רובן תושבות ישראל בעלות תעודות כחולות, אחת הבנות תושבת ברטעה הפלסטינית. היא עברה בקלות, אבל הישראליות לא. יש סגר. המפקד במקום אומר שזה אינו מקרה הומניטרי. כל טענות הבנות, בעברית מצוינת, נענות בשלילה. התחלנו סבב טלפונים. כרגיל, כל אחד שולח לכתובת אחרת וגם מגלה חוסר התמצאות. במת"ק לא מטפלים בענייני ערבים-ישראלים. מפקד המחסום מציע לנשים לנסוע למחסום טייבה (כזכור יעבד 5 דקות נסיעה ממחסום ריחן), שם אין סגר. אבל בירור מצדנו דרך כתובת נוספת העלה שיש סגר גם בטייבה וגם שם לא יתנו להן לעבור. במוקד ההומניטרי טענו שיעבד בשטח A (!) וגם אם לא, אי אפשר לעזור. וכך הלאה.בינתיים עבר הבחור מברטעה עם ברזל הבניין. לבסוף קיבלנו תשובה מהירה, אדיבה ועם נכונות לטפל בבעיה, במוקד החטיבה. אך הבירור נמשך זמן רב. בינתיים שוחחנו ארוכות עם הבת הפלסטינית. היא סיפרה בין השאר על הילדים מוכרי הקפה, שאינם לומדים כלל כי עליהם לעזור בדרך זו לפרנסת המשפחה. בינתיים האם וכמה בנות החליטו לחזור לביתן ורק אחת המשיכה לחכות בתקווה למעבר. אחר הצהריים הגיע טלפון ממנה (כפי שביקשנו) שהיא באמת קיבלה רשות להיכנס, בצירוף תודות. במעבר הרכבים לא עברו: טנדר עם ארגזי סחורה רבים, אדם שנהג ברכב שלא רשום על שמו, ועוד רכב מסיבה שלא הספקנו לגלות.