מת"ק חברון

מת"ק חברון, יום ד' 4 במאי 2005 (בוקר) משקיפות: יהודית א, נטע ע וחנה ב (מדווחת) הגענו למת"ק בשעה 07:30 ומצאנו "רק" כ-50 פלסטינים המחכים לפתיחת השערים. טרם הספקנו "להתאושש" מן ההפתעה על השקט היחסי במקום, ניגש אלינו "הכתבן" (ממלא הטפסים) המוכר לנו מביקורינו הקודמים במקום. הוא דיווח כי מאז ביקורנו "המצב השתפר". מזה 3 שבועות מחלקים מגנטים כל היום. את התור מארגן עכשיו הצבא המחלק מספרים לעומדים בתור, ואנשים "זכאים" יוצאים כאשר המגנטי בידם. אין עוד צורך לעמוד מחוץ למת"ק מאמצע הלילה - המתק פתוח עד 17:00 ואפשר להגיע גם באמצע היום ולקבל שרות.הכל נשמע משופר - ורק אנחנו המנוסות בהליכי הכיבוש תהינו למה נדרשו 4 שנות השפלה וביקור אחד שלנו אצל אילן פז בכדי לשנות את המצב?!אבל - ה"שמחה" לא ארכה זמן רב....בשעה 08:15 הופיעו החיילים בפיקודה של סג"מ טלי הדוברת ערבית בחופשיות. היא בדקה את מיסמכי הנכנסים בשער וכאשר נכנס פלסטיני "שלא צריך להיכנס" היא הרימה את הנשק באיום "סמלי". הנכנסים צועדים צעדים אחדים ומיד מקבלת את פניהם הקרוסלה - המופעלת ממרחק רב ע"י חייל היושב במרומי מגדל השמירה. ועכשיו... ההופעה החיה של להקת רקדני "הוואלס". פתח מעיל, הרם חולצה - והריקוד בעיצומו.. ראינו אוסף של כרסים בכל גודל וגבות - בין שעירים ובין לאו - הכל מכל כל!08:25 - הופ - עכשיו גילו כי המכונות המנפיקות את הכרטיסים המגנטיים מקולקלות - למה לא בדקו קודם ומנעו ציפיה מיותרת מעשרות אנשים? יען כי "מה את חושבת שאנחנו עובדים משעה 6 בבוקר? אנחנו מתחילים לעבוד ב-8 ולא לפני כן". ככה זה - כי הרי מדובר "רק בזמן הילידים" שכידוע אצלם "שום דבר לא בוער". כל האנשים נדרשו לעזוב - פרט לכמה מקרים הומניטריים. מד החום שלנו עלה לנקודת הרתיחה - אבל העיקר עוד חיכה לנו "מעבר לפינה".אדם שעבר תאונת עבודה בשנת 2002 צריך לקבל אישור על אחוזי הנכות שלו ולשם כך עליו לגשת אישית לקופ"ח סניף שטראוס בירושלים. אתם מכירים הרבה חברונים שמצליחים להגיע לקופ"ח שטראוס ? ואל תחשבו שמדובר בינוקא חסר מגנטי - לא ולא. האיש עבר את ה-40 ויש לו מגנטי בתוקף. נדרש "מסע" לכל כתובת אפשרית - בכל רמת קול - ואחרי שנתיים של התעמרות - הצלחנו !! - האיש קיבל תסריך ליום אחד. ולזה יקרא הצלחה!אישה מבוגרת שבידה הזמנה לניתוח מבית חולים לעיניים בירושלים מסורבת - היא מנועת שב"כ. למה? כי בנה נתפס כשב"ח ויושב בבית הסוהר. על פי המסמך שבידה היא חולת סוכרת ונידרש טיפול בלייזר על מנת להציל את מאור עיניה. התחלנו לטלפן - ושוב לכל כתובת אפשרית - וקבלנו מכל אחד תשובה אחרת. התרשמנו שכל אחד במינהל עושה ואומר ככל העולה על רוחו - העיקר - תלך, תביא, תבוא מחר, בעוד שבוע - הכי טוב לעולם לא! בסופו של דבר קיבלה האישה הזמנה לתאריך קרוב לברור בשב"כ, אך הובטח לנו כי היא תוכל להגיע לבית החולים לניתוח - והיות והמבטיחים היו ה"מי ומי" של המקום, החלטנו שיתכן וההבטחה אכן תקוים.בינתיים המשיך השעון לתקתק - וחשבון הטלפון של כולנו הלך ותפח - אבל בעיקר המערכת התחילה "להתעורר". שוב - וכמו בפעמים קודמות - קבלנו טלפונים מאותם קצינים - שבדרך פלא תמיד לא נמצאים במקום בדיוק בימים שבהם אנו מבקרות שם - ש"מתקן המכונות כבר בדרך מתל-אביב" "אתמול הייתה מקולקלת רק מכונה אחת, אבל עכשיו גם השניה התקלקלה ואין מה לעשות" "אי אפשר לתלות שלט המסביר שאין היום חלוקת כרטיסים מגנטיים וגם לא צריך" "ובכלל - תשאלו את הפלסטינים אם הם לא אומרים שאנחנו עושים הכל למענם". לא שאלנו את הפלסטינים - וגם לא נשאל - והשאר כתוב בדברי ימי הכיבוש!