אחה"צ

אבו-דיס, 5.5.2004 אחר-צהריים צופות: רחל. וו. חנה. ג. נתניה. ג. (מדווחת) 3.15 :עלינו למלון. למעלה הותקנו מצלמות וחיישנים. במלון עצמו היו חיילים ולא מתנחלים. כאשר שאלנו מדוע חיילים שומרים ולא שומרים שנשכרו באופן פרטי על ידי המתנחלים, כמו שפורסם בחדשות, נאמר לנו בציניות כי "הצבא נמצא פה על מנת לשמור על השומרים של המתנחלים". כך אף אחד לא יכול לומר כי הצבא אינו נותן תמיכה למתנחלים.אחר כך נסענו לואדי נאר ל"קונטיינר" ועלינו לגג לראות מה קורה בוואדי למטה. אנשים ירדו במורדות ההר והכול היה שקט למשך מספר דקות. אדם על קביים, נעזר על ידי אחרים, עלה במעלה הגבעה שמתחתנו, בעוד שני צעירים נשאו את כיסא הגלגלים שלו - מראה לא נעים לעין. לאחר מכן הגיעו לפתע החיילים. כמה נשים קשישות וכבדות בשר, ילדה קטנה ושני גברים החלו במהירות לטפס על הגבעה על מנת לא להיתפס. בתחתית הגבעה צעק חייל והפנה את הרובה ישר עליהם - הנשים צעקו ונשכבו על האדמה, הילדה הקטנה פרצה בבכי. אני השתמשתי במכשיר הקלטה ואפילו עכשיו, כאשר אני כותבת זאת, אני יכולה לשמוע את הזעקות של הנשים. החייל טיפס על הגבעה ולקח תעודת זהות מהצעיר ביותר שביניהם ונתן לאחרים ללכת. הילדה המשיכה לבכות מפחד. לאחר מכן דיברתי עם הצעיר. הוא אמר שהוא נהג אמבולנס ועבר את כל המחסומים ללא בעיות ושהם יכולים לבדוק את תעודת הזהות שלו ושהם לא ימצאו מאומה נגדו. הוא אמר שהמשפחה תרד מן הגבעה שוב, כי הם בדרכם לחתונה משפחתית בבית לחם והוא, בדרך כלשהי, יבוא בעקבותיהם. שאלתי ביחס לתעודת הזהות שלו והוא אמר כי מקום העבודה שלו ידאג שהיא תוחזר.החיילים בינתיים קיבצו והצעידו את אלו שתפסו, כ- 40 , בחזרה לקונטיינר. תעודות הזהות שלהם נלקחו לבדיקה. לנו לא הרשו לגשת אליהם או לדבר איתם. לאף אחד מהם לא היה אישור, הרשו להם לשבת בצל. חנה שאלה שני חיילים צעירים שהשתרעו על הבלוקים של המחסום כשגיחוך על פניהם, אם היא יכולה לקבל מעט מים. הם טענו שאין להם, אבל כאשר נתניה הציעה להם מים מהבקבוק שלה הם אמרו שהם אינם רשאים לקחת מאומה מאיתנו (ואילו היינו הנשים בירוק האם אז היה מותר?). אחרי זמן מה רחל צלצלה לשלומי בן-הרוש ולאבי-ביטון (הטלפון שלהם היה מנותק אבל זמן קצר לאחר מכן הם צלצלו אלינו בחזרה) והם הסבירו שיש סגר מוחלט ואיש אינו יכול לעבור. רחל אמרה - ובכן, לפחות תן להם ללכת הביתה. אולם הם עוכבו במחסום עד שעה שש כאשר קצין בכיר, הנקרא שפיק, הגיע ובכמה דקות שחרר את רובם (אם מישהו יודע להגיע ישירות אל "שפיק" בבקשה הודיעו לנו. כאשר רחל שאלה אותו לשמו הוא אמר – אתן מכירות אותי היטב, אולם אף אחת מאיתנו לא ראתה אותו לפני כן). רחל הודתה לו על יעילותו. אחדים עוכבו לבדיקה נוספת.בינתיים הגיעה משפחה גדולה שכללה צעיר לבוש היטב שהוביל זקן שנשען על מקל ונראה עיוור. הם לא הורשו לעבור. הם היו בדרכם לבית לחם, שם הצעיר היה אמור להתארס. הם לא התווכחו הרבה ונעלמו, אבל לאחר מכן, כשעמדתי על הגג, ראיתי את אחרוני המשפחה נכנסים לאוטובוס שחיכה להם בתחתית הגבעה. איך הם הורידו לשם את הזקן איני יודעת. הטיפשות של המצב נמשכה כאשר אוטובוס כמה מוניות עצרו ובערך 100 איש ירדו בריצה מהגבעה כדי לברוח מהר ככל האפשר, היה ברור כי החיילים ראו זאת ולא עשו הפעם דבר לעוצרם. למעשה ג'יפ צבאי עבר וראה מה קורה.האורחת שלנו אמרה שההתרשמות שלה מאחר הצהריים הזה הייתה של השפלה. הרגשתי היא שכל מי שבא למחסום עכשיו לא רואה את התמונה כפי שאנחנו ראינו אותה לפני שבועות מספר. רוב האנשים כנראה מנסים שלא לעבור במחסומים ומשתמשים בגבעות כדרך מפלט להגיע לעבודה. אולם אני תוהה מה קורה לאלו שאינם יכולים לעשות זאת - כמה יושבים כאסירים בבתיהם בעוד המחסום מהווה חיץ בין שני שטחים פלסטיניים אשר אליהם איש אינו יכול להגיע אלא - חיילים, משקיפים נוצריים ו"נשות המחסומים". הסגר היה מוחלט וכמעט אף אחד לא ניסה לעבור. אדם עם קביים ואימו או אחותו הורשו לעבור, אישה אחת עם אישור וכמה מכוניות, כולל אמבולנס ומכונית של האומות המאוחדות.