בוקר

3/5/04 אבו דיס, קונטיינר ג'ודי א., ג'ודי ש., טליה א. ס (דווחה). הצטרפו אלינו מישל, אורחת מאוסטרליה ורוני פ. שהביאה איתה את אריק ועוד איש צוות העושים סרט על מחסום ווטש. 6:45 בפישפש. מכשול האבנים הבעייתי שראינו בפעם שעברה יושר והמעבר נוח. שלושה מגבניקים בצד המזרחי של החומה משגיחים על זרם העוברים. הם פתוחים יחסית לשיחה. יש סגר, חוץ מבעלי ת.ז. כחולות עוברים רק תלמידים, מורים, רופאים ומקרים הומניטריים. למרות שהבדיקה אינה ממש קפדנית החיילים מתעקשים על ההוראות ובשום אופן לא מסכימים למשל להעביר נשים כפריות עם חבילות ירק על ראשן. (אלה ההוראות, אנחנו ראש קטן, לא קטן מדי אבל גם לא גדול וכו'). לצוות הצילום הם לא מרשים לצלם ומתעקשים על אישור. מאחורינו אנו מבחינות בתנועה בלתי פוסקת של צעירים העוברים את החומה מן הצד.7:30 רוני שומעת מאחד האנשים שיש מעוכבים בסביבות המלון. רוני, ג'ודי ש. וצוות הצילום הולכים לשם. כעבור זמן הם מתקשרים שלא מצאו שום דבר חריג. 8:00 ג'ודי א. מישל האורחת ואני נוסעות בטרניזט לקונטיינר. קצת לפני המחסום אנו רואות את שיירת העוברים בואדי אל המוניות המחכות למטה בכביש. 2 משאיות חונות שם .אחד הנהגים אומר שמשאיתו מלאה ירקות. הוא הגיע אתמול מכיוון בית לחם ואחה"צ לא התירו לו לעבור חזרה עם המשאית המלאה. הוא נשאר שם בלילה, הירקות מרקיבים.בהתחלה המחסום כמעט ריק. מחכה רק מיניבוס המוביל אנשי משפחה אחת מרמאללה שאחיהם נפטר והם מנסים להגיע ללויה בבית לחם. הסגר מוחלט אומרים החיילים, רק הומניטרים עוברים.. מכיוון בית לחם מספר משאיות מחכות. החיילים נוקשים ועוינים ויחסם נעשה גרוע ככל שהזמן עובר, למשאיות אין סיכוי לעבור, עוברים רק אמבולנסים מדי פעם, תוך בדיקה מהירה, רכב או"ם וזהו. מתחיל מו"מ בין האבלים לחיילים. מסתבר שקצין בשם יעקב מבית לחם אמר שיוכלו לעבור אך אין אישור. החיילים מסכימים להתחיל בירור. במקביל אנו גם מנסות להתקשר בענינם.בסביבות 9:30 מגיעה קבוצת נשים צעירות מכיוון סאווחרה המספרות שהוצאו מתוך מונית ליד האוניברסיטה ע"י סיור מג"ב שלקח להן את התעודות ושלח אותן לחכות בקונטיינר. בעוד אנו מנסות לברר אצל החיילים במחסום היכן התעודות מתחילים להגיע עוד אנשים עם סיפור דומה, במהרה מספרם מגיע לכ 120 אם לא יותר. חלקם כנראה אנשים שעקפו את המחסום וניצודו ברחובות סוואחרה. החיילים אמרו ש"יהיה בסדר" ואח"כ נעשו חסרי סבלנות לפניותינו, גרשו אותנו מהמחסום לגמרי ואף אסרו עלי לדבר עם המעוכבים. מכל מקום תעודות הזהות של המון המעוכבים לא היו שם אלא בידי הסיור המשוטט עדיין בסוואחרה. לאחר סידרה של טלפונים השגתי את שלומי שאמר שהאבלים ומשאית הירקות לא יכולים לעבור אך בענין המעוכבים הוא ינסה לטפל. העניין נמשך שלוש שעות, כשנסיתי להתקשר אליו כעבור זמן כבר לא ענה. בינתיים המעוכבים מחכים בשמש הקופחת. אין בקונטיינר בשעת צהרים צל לכל כך הרבה אנשים. אין מים. החיילים שתו מים והרטיבו את העורף. המראה של שני חיילים עם נשק רודים בקהל גדול כזה, מחנכים אותו ו"מסדרים" אותו היה קשה מנשוא גם על פי הסטנדרטים של נסיוני במחסומים ורודף אותי עד עכשיו. נסיתי שוב להתקשר כדי להאיץ את העניין. שלומי לא ענה. במת"ק דיברתי על ליבה של נירית שתשלח מישהו שיוכל לעשות סדר. (כמה נאיבי, הרי זה הוא הסדר)12:00 חיילי הסיור חזרו והביאו את התעודות.ב 12:30 מיניבוס האבלים עובר להפתעתנו סוף סוף לבית לחם. החיילים מתחילים להקריא שמות ולהחזיר תעודות.13:15 אחרון האנשים מקבל את תעודתו ואנו עוזבות.