בוקר
אבו דיס יום ד', לפה"צ, 28/4: משקיפות: רוני י', רותי ר', רחל מ', לבנה ר' , סילביה פ' (מדווחת) ושלושה אורחים: אריך וג'קי (שעובדים על סרט על מחסום ווטש) וסם. החלטנו להתחיל בפישפש. בדרכנו לשם ראינו אנשים צעירים קופצים מעל החומה הנמוכה הקיימת עדיין שם. הבנו מהר למה. הפישפש לא היה סגור אולם, כמה מטרים מקיר הפישפש, מיד לפני הצומת, היה מחסום של המשטרה שהשאיר פתח צר ושלושה מג"בניקים בודקים שם את כולם. עוברים רק בעלי תעודות כחולות. בעלי תעודות כתומות וירוקות לא עוברים, אפילו אם מצוידים בכל האישורים. סגר
הם אומרים.ניסינו לעזור לאישה מבוגרת שרצתה להגיע לבית החולים – לניתוח עיניים. הראתה את המסמכים הרפואיים אולם שום דבר לא עזר. צלצלנו למוקד ההומניטרי, בדקו שם את מס' הזהות שלה ואמרו שעליה לנסוע למת"ק לקבל אישור.היה שם איש – ג' – בדרכו לבקר את התינוקת שלו בת ה-5 חודשים שעבר ניתוח לב בהדסה. מרכז פרס עזר להשיג את כל האישורים. לא הורשה לעבור. צלצלנו למת"ק, אמרו שיבדקו ולא קרה כלום. צלצלנו למוקד ההומניטרי, בדקו את מס' תעודת הזהות ואמרו שהוא יכול לעבור ושהם יטפלו בנושא. לא קרה כלום.אחרי שחיכינו וחיכינו צלצלנו לדן גולדנבלט – העוזר של ח"כ ברונפמן – והוא אמר שיטפל. מאחר שהיה כבר מאוחר ורצינו לנסוע לקונטיינר, החלפנו טלפונים עם ג' כדי להמשיך לעקוב. אולם, לפני שעזבנו הוא נעלם. שמחנו מאד...בדרכנו לקונטיינר קיבלנו קריאה ממנו: חיילים במחסום פתע בראס אל עמוד שלפו אותו מתוך המונית. צלצלנו שוב לדן גולדנבלט ונתנו לו את הטלפון של ג'. אחרי כמה דקות בדקנו עם ג' והוא סיפר שדן התקשר אליו, דיבר עם החיילים ונתנו לו לעבור. הוא צעד כדי לעלות על עוד טרנזיט. סוף סוף הגיע לבית החולים. נסיעה של 30 דקות לקחה רק 5 שעות – איש בר מזל. בקונטיינר אנשים עברו בגבעה בשני הכוונים – כרגיל מאז "הסגר". היו כמה מעוכבים יחד עם שני נהגי טרנזיטים – הם נתפסו באחד ממסעי הציד המקריים – שגרה מאז תחילת הסגר.אמבולנס הגיע מדרום ולא הורשה לעבור. הוא חזר וראינו את הרופאים (או עובדי בית החולים?) עוזבים לרגלי הגבעה ומטפסים כמו כולם, מתחת לאף החיילים.היה שם טנדר עמוס תרופות בדרכו לחברון. הייתה שם מכונית של האו"ם שהובילה אנשים המעורבים בתכנית להסדרת מערכת הביוב באזור בית לחם, במימון האו"ם. לא הורשו לעבור.היו מספר משאיות בצד השני, שלא הורשו לעבור.צלצלנו לדן וסיפרנו מה קורה. התלוננו בין היתר על השעות הארוכות שהמעוכבים נאלצים לחכות – אפשר להחזיר להם את תעודות הזהות ולשלוח אותם חזרה. נראה כי דן הזיז משהו מאחר שהתחילו לקרוא דברים: המעוכבים – פרט לשני בעלי המוניות – שוחררו ונשלחו חזרה. פתאום הגיע חייל עם קבוצה גדולה של מעוכבים טריים.כמה דקות מאוחר יותר הגיעה משלחת גדולה עם הרבה פלאפלים על הכתפיים שבאה לבקר את המחסום. הם דברו כמה זמן עם החיילים ועזבו. כמה דקות מאוחר יותר החיילים החזירו את התעודות של המעוכבים החדשים ושלחו אותם בחזרה. הפעם, לא חיכו הרבה.ובכן... זו הייתה הצגה? לכבוד הפלאפלים? לכבודנו? אנחנו לא יודעות...הטנדר עם התרופות ומכונית האו"ם לא רצו לחכות. חזרו לרמאללה. היינו שם במשך כמה שעות. נפרדנו משני בעלי המוניות שחיכו עדיין להחזרת תעודות הזהות והמפתחות. פתאום הם השיגו אותנו – הם שוחררו.אחד מהם לקח אותנו חזרה לאבו דיס אולם, השאיר אותנו קרוב למסגד. הלכנו ברגל קרוב לשעה עד שהגענו לפישפש, אל המכוניות שלנו.