בוקר

א-רם, 29.4.2004, בוקר מילי מ., רחל א., רמה י. (מדווחת) בוקר קשה בא-רם. הסגר נמשך. החיילים היו גסים ומאיימים, ניהלו דיאלוגים קולניים אלה עם אלה ממרחקים, נהמו על הממתינים (שהקו הלבן, יש לציין, כבר נצרב בתודעתם באותיות של אש, והם עמדו בדיוק מאחוריו בסדר מופתי) וזימנו אותם אחד-אחד לבדיקה בתנועת אצבע אדנותית. ועם זאת, ה"סדר" הזה היה רק למראית עין. בשעה שהגענו (בסביבות רבע לשבע) היו מעט ממתינים, ולמרות הבדיקות המדוקדקות, התור עוד התקדם איכשהו. מעט מאוחר יותר, כשהגיעו יותר פלסטינים, יצאו הדברים מכלל שליטה, התור התארך, והיה ברור שהחיילים לא היו מסוגלים להתמודד עם הלחץ. בקיצור, שוב אותה שגרה ידועה של בריאת תור יש מאין. אולם עיקר הבעיה היו הילדים – כללים חדשים נהוגים עכשיו בא-רם. אמנם הילדים עוקפים את התור, וכל תיק נבדק בקפדנות, כרגיל, אך כשהם עוברים ליד מגדל השמירה, החייל שמוצב שם צועק אליהם מלמעלה בקול מפחיד, ושואל אותם איפה הם גרים. אם התשובה אינה משביעה את רצונו (ועל זה בהמשך), הוא נוהם אליהם בקולי קולות לחזור אחורה – אסור להם לעבור, אסור להם ללכת לבית הספר. אם הם לא מבינים את נהמותיו והתנועות המלוות אליהן (מדובר בילדים קטנים ממש) או שהם מתעלמים ממנו (הגדולים יותר, בדרך כלל), הוא זועק בקולי קולות לאחד החיילים שניצבים למטה להחזיר אותם אחורה, והדבר נעשה בברוטליות וגם בדחיפות, למתקשים להבין. מערכת הנהלים החדשה הזו ביחס לילדים, אמרה לנו אשה פלסטינית, מופעלת זה היום השני. לא מיד הבנו מה קורה שם, כי, כאמור, המהומה היתה גדולה, וצעקות החיילים מילאו את האוויר. בהתחלה חשבנו שהילדים ניסו לעקוף את התור והוחזרו אליו מטעמים חינוכיים. טעות! רחל שאלה את החייל במגדל השמירה במה העניין, והוא ירד והתחיל להסביר (עד שחייל אחר הפסיק אותו), שהילדים באים בעצם מה"שטחים" ומי יודע אם הם לא נושאים מטען, ואם לא, הם בוודאי מתכוונים להרוויח כמה פרוטות בירושלים... בשלב זה כבר עקבנו ביתר תשומת לב אחרי המתרחש, והתברר שגם ילדים שאמרו שהם מתגוררים בא-רם או בקלנדיה לא תמיד הורשו לעבור. ילדה בת 11 עברה, אך לא אחיה הקטן ממנה, והיא עמדה לידנו וחיכתה לו, וכך גם ילד בן עשר, שמוביל מדי יום את שני אחיו הקטנים לבית הספר. הוא עבר, הם נשארו מאחור. הילדה המשיכה בסופו של דבר לבית הספר, הילד חזר לאחיו במחסום.בשלב מסוים נחסם מעבר הילדים לגמרי, לא ברור מדוע. ואז (אולי גם קצת בגללנו, ואולי לא), ללא כל הסבר, הותר לכולם לעבור ללא כל בדיקה ובירור, ואז שוב הותר להם לעבור רק טיפין טיפין. וחוזר חלילה. כמעט כל המסורבים היו ילדים קטנים. הם ניסו לעבור בכל מיני דרכים, לשווא. הם גילו דבקות ראויה לציון, אבל בתשע נעלם האחרון שבהם.מילי התקשרה שלוש פעמים למוניר (משיבון), פעמיים למוקד, שם דווקא ענה קול אנושי, אך ללא תוצאות, וכן לסגן אבשה (משיבון) וגם לדן גולדבלט, העוזר הפרלמנטרי של ח"כ ברונפמן (פעמיים). היא שבה והתקשרה אליו מאוחר יותר, והוא אמר לה שהעניין מטופל. נקווה. תור המכוניות היה גם הוא בלתי נסבל. כל נוסעי אוטובוס שהגיע למחסום נצטוו לרדת ממנו. אחר כך היה עליהם לחזור ולעלות עליו, ואז הם שבו וירדו אחד-אחד, וכל תעודה נבדקה בדקדקנות. התור מאחורי האוטובוס הלך והתארך.בסביבות רבע לשמונה הובאו למחסום ארבעת המעוכבים הראשונים – כולם ניסו לעקוף את המחסום, ומספרם הלך וגדל. עזבנו בתשע ורבע, והם כבר היו 11 ואולי יותר. בצהריים התקשרתי לאחד מארבעת המעוכבים הראשונים, והוא כבר היה בבית. הוא אמר שהוא שוחרר בעשר, ולא ידוע לו דבר על האחרים.