בוקר
ג'וברה, יום א' 18.4.04 , בוקר (למחרת חיסול רנתיסי) משתתפות : פאני ה', נעמי ק', אסתי צ' [מדווחת ] 07:00 מחסום ריק, נראה נטוש, סגר
מוחלט – אף אחד לא עובר !!בעקבות חיסול רנתיסי הכריזה הרשות הפלשתינית על שלושה ימי אבל , כך נמסר לנו. אין לימודים אך שלושה מורים מג'יוס (בין צופין לקלקיליה) רוצים להגיע לטול-כארם. הם מצוידים בכל האישורים, ממתינים, משתדלים אצל החייל - אין. אי אפשר. ניסינו להתערב ולעזור, דיברנו עם קמיל אבל כולם מסרבים. סגר וזהו. המורים חזרו כלעומת שבאו, מאוכזבים. "מה זה אשמתנו ? " ניסינו להסביר, קשה היה להם להבין.סמל נ' מפקד המחסום נראה תשוש, מתוח, על סף התפרצות. שאלתי אותו אם היה ער כל הלילה, אם היה בפעילות, דאגתי לו, באמת. ענה "יהיה בסדר !", "יהיה בסדר"! ראיתי שהוא נמלך בדעתו אם להשיב לי או לא , הוא רק המשיך ואמר ש "יהיה בסדר". הצענו לו שישתה משהו חם , ניסה לחייך ואמר ש"יהיה בסדר". התבוננתי בו לאורך כל המשמרת. הבן-אדם היה במצוקה אמיתית, מאוד מאוד עייף. חייל אחר לידו השתדל מאוד לשמור על איפוק ולהיות ענייני. גם הוא נראה תשוש ולא מרוכז. מלבדם היו שני מתנדבי קו התפר שעמדו על ציר התנועה, בעמדה המרכזית ובזו היותר מזרחית. לעומת החיילים שני אלה היו מעט זחוחים, קצת יותר ערניים. הרבה מאד חיוכים והנפות יד לשלום חם לבעלי המכוניות שהגיעו מכיוון עינב ואבני-חפץ. הרבה חום והסתחבקויות בין החיילים ובין המתנחלים. אלה עוצרים להגיד שלום ולשיחה קצרה ומאוד ידידותית. אלינו הם שולחים מבט מבולבל ולא ממש אוהד . לי אישית מציקה מאוד הסימביוזה בין הצבא למתנחלים . אני גם בטוחה שיש ויהיו לה השלכות והיא תחלחל אל חיי כולנו.אמבולנס מכיוון טול-כארם בדרכו לקלקיליה עובר בלי בעיות.שתי משפחות עם ילדים חולים, בידיהם אישורים רפואיים לאיכילוב ולתל-השומר. התעודות נבדקות, הם עוברים, אין בעיה ואין עיכוב. בעמדה שבצד צפון יש שני חיילים נוספים, אחד מחפה והאחר בודק בעצלתיים. 08:30 מורגשת פתאום בהילות, שלושה חיילים ונ' בתוכם שועטים לצד המזרחי שם עמדו כ- 25 פלסטינים. בבת אחת הפלסטינים החלו לרוץ בבעתה לכוון המוניות ונעלמו בתוכן. הספקנו לראות נער כבן 16 שולח אצבע משולשת לכיוון החיילים.שאלתי את נ' לפשר הריצה, הוא ענה: "אני אטפל בהם (מכוון רובה אל עבר הפלסטינים) תיכף הוא יראה מה אני אעשה להם, את תראי, עוד מעט הם יזרקו עלינו אבנים , את תראי , הם יראו מה אני אעשה להם." המשפטים נאמרו בפיזור דעת. הבן-אדם עייף! שלושה חיילים, בידיהם רימוני הלם. בשביל מה זה? "תיכף תראי , הם כבר יודעים מה זה !" האם זה רק משום שהנער מתגרה בהם? "הוא תיכף יראה מה זה להתגרות בנו." תתעלם, אמרתי לו. הילדים רחוקים ולעולם לא יצליחו לזרוק אבן שתגיע עד אליכם. הכי טוב תתעלם והם יפסיקו.טלפנתי לקמיל, קיבלתי מענה קולי. השארתי הודעה על המתרחש וביקשתי שיגיעו מייד כי זה עלול להסתיים באסון. קמיל לא הגיע (שלא כדרכו). מהמת"ק הגיע כעבור כ-10 דקות סגן א', דובר ערבית, בחור נחמד, מאופק מאוד ומרוחק, חמוש באפוד, עושה את העבודה! האווירה השתנתה. אני רוצה להאמין! כמה אפשר כבר לשנות כאשר כולם כל כך עייפים ,דרוכים ומתוחים? החיילים לא מסוגלים לעמוד במטלות, נכנסים לעימותים פרובוקטיביים ילדותיים.על החייל האסטרטגי מוטלת משימה בלתי אפשרית. במקרים כאלה אנחנו חייבות שיהיה מענה אנושי בזמן אמת. לפעמים זה ממש יכול להסתיים באסון. עבודות העפר במחסום נמשכות במרץ. המחסום משנה את פניו בהדרגה, נוספו בולדוזרים, האדמה נפערת, צצים כל מיני כבלים וחוטים בכל מיני צבעים, הרבה מאוד מודדים ובוחני שטח מכל סוג. מי יודע מה יילד יום?