אחה"צ

ג'וברה, יום שני 19/04/04, אחה"צ משקיפות : רינה ג', ריבה', עדי ל' (מדווחת) 14:15 שער ירתח – סגר מוחלט, שממה. 14:30 סיבוב בכפר ג'וברה להראות לריבה את השטח. גם הכפר די שומם למראית עין. נכנסנו להגיד שלום במכולת.ליד הבית של המורָה עצרנו להגיד שלום והתבקשנו שוב ושוב לשתות איתם קפה.קיבלנו את הזמנתם והתפתחה שיחה בתיווכה ובתרגומה של דינה. המורה מספרת שנושא ההסעות פוגע בהם. היא מסבירה שהנסיעה נעשתה ארוכה מאוד ומסורבלת יותר מאשר בסידורי פתיחת הגדר שהיו קודם. לפי דעתה הסידור הקודם היה עדיף. היא מוסיפה ומספרת על מיעוט מוצרים בכפר, לעיתים עד כדי מצב של רעב.המון שאלות על הגדר מה יהיה , מתי תיהרס? אינשאללה…המורה מתעניינת בשלומה של תמי (שחולה היום) ומבקשת למסור לה ד"ש.מתגבשת מוטיבציה משותפת שלנו ושלה לארגן מפגש של נשים ישראליות ופלסטיניות בג'וברה באחד מימי שישי, רעיון שנראה לנו חשוב ומפרה. ניתנת הבטחה הדדית לחפלה גדולה כשיבוא השלום, ואנו יורדות למחסום. 15:00 מחסום ג'וברה נראה מרחוק הומה. משטרה כחולה נראית בכל מקום. בכניסה מעוכבת בחורה שנתפסה כ"שבחית", עד שאנו עוזבות את המחסום אין שינוי במצבה.מהרגעים הראשונים אנו חשות כלפינו באווירה טעונה מאוד ושלילית. לא ברור אם יש סגר כי נראית תנועה גם של אנשים וגם של כלי רכב. כולם נבדקים בקפדנות.החיילים כעוסים ועצבניים כלפי הפלסטינים וכלפינו. חייל שעובר לידי מקלל: "עוכרות ישראל בגלל נשים כמוכן אנחנו בתסבוכת הזו. "אב ובנו מנסים לעבור לכיוון טול כארם לרופא שיניים והחייל בגסות דוחה אותו, סתם, בשרירות לב. "שבּאבּ" הוא מכנה אותו. האיש מתלונן אצלנו וכשאנו מנסות - אנו נהדפות לאחור בתגובה עוינת. כשחוזר האדם, שוב ניגש החייל ואומר לו "הן לא המפקדות, זה אני מחליט," ומעביר אותו. למה עכשיו ?! למי פתרונים.החיילים מתוחים ,דורשים מרבים להרים את החולצה, להסתובב, ללכת לאחור באופן משפיל ומוכר כל כך.הרגשה קשה של אלימות, שרירות לב וכאוס. 16:15 עוברות שוב בירתח, שממה.