בוקר

א-רם – קלנדיה יום א' 18/4 מחסומאיות: חנה א., נועה ר. (מדווחת) 6:45 - שועפאט: טור המכוניות מתנהל בעצלתיים. תנועה דלילה ביותר של הולכי רגל. אין מעוכבים. 7:00 - א-רם: מיד עם הגיענו פונה אלינו אדם שאומר שחיכה בתור 40 דקות. התור אינו ארוך במיוחד, אך כמעט ולא זז: המג"בניקים דוחקים באנשים לזוז אחורה עוד ועוד, רחוק יותר מהקו הלבן, וכן מקפידים על תור מסודר, ולא מעבירים אף אחד עד שלא עומדים בצורה מסודרת. רק כעבור דקות ארוכות של התעקשות מתחילים להעביר אנשים בקצב איטי למדי. 7:30 – קלנדיה: כשהגענו פנה אלינו אדם ואמר שהרגע עיכבו ילד בן 12 בגלל שאתמול זרק אבנים, ו"אין להם הוכחות בכלל". בבירור שעשינו עם הילד מסתבר שהוא בן 17. אחד החיילים אומר לנו שהוא זרק עליו אבן אתמול, שפגעה לו ברגל, ולכן הוא זוכר אותו. כעבור חצי שעה הנער משוחרר, נאמר לו ע"י אחד החיילים שהוא יכול לעבור במחסום, אך הוא מעדיף לשוב על עקבותיו.מגיע אדם מבני נעים, ליד חברון. לא נותנים לו לעבור – אין לו אישור. לדבריו אתמול הוא נכנס ע"מ לבקר את אח שלו שהוא רופא ברמאללה, ולא ראה את השלט שמוצב במחסום לפיו מי שנכנס ללא אישור לא יוכל לצאת. החיילים אומרים שאין מה לעשות. חנה מנסה לטלפן למוקד ההומניטרי, שם נאמר לה אותו דבר – בלי אישור אין סיכוי. האיש מנסה קצת להתחנן, לבסוף מוותר ורק מבקש לעבור לרגע ע"מ לומר לבנו בן ה-14 שמחכה לו שילך (ולהשאיר בינתיים את התעודה אצל הקצין כפיקדון). הקצין לא מוכן, אנחנו מציעות להעביר פתק כתוב ממנו אל הבן, אך הוא טוען שהילד לא יודע לקרוא (!). לבסוף הקצין נעתר, והאיש עובר לכמה דקות וחוזר.ניסינו להחליף כמה מילים עם נהגי המוניות שבצד השני של המחסום. הם לא רוצים לדבר איתנו, כועסים בגלל רנטיסי.בדרך חזרה עמדנו בתור המכוניות בא-רם יותר מחצי שעה (לפנינו עמדו רק כעשר מכוניות).בא-רם עמדו שבעה גברים מעוכבים. לדבריהם, מעוכבים כבר כשעה וחצי, לאחר שניסו לעקוף את המחסום ונתפסו, בדרכם לחפש עבודה. אין להם אישורים. שועפאט – עברנו שוב בדרך חזרה. עמדו שם שני גברים מעוכבים, לדבריהם עומדים שם כבר שעתיים. ניסו להגיע לעזריה לעבודה – האחד טכנאי שיניים והשני עובד במסעדה. אין להם אישור, אך בגלל הסגר ניסו לעקוף את המחסום. שוב ניסינו לטלפן למוקד ההומניטרי, שם נאמר לנו שהם "שב"חים". כעבור מספר דקות המג"בניקים קראו להם והחזירו להם את התעודות.