אחה"צ

חווארה, יום ה' 15.4.04, אחה"צ משתתפות: מנוחה מ', תמר ל', דליה ג', (רשמה) יצאנו עם נ' מכפר סבא, שש בנות. נסענו דרך בית איבא במטרה להוריד שם את דפנה, נעמי ואורחת מבוסטון ולהמשיך לחווארה, אבל התוכנית השתנתה: לפני בית איבא נסענו לדיר שארף לחפש אשה שנלקחה יום קודם על ידי חיילים בג'יפ צבאי, אבל הוחזרה לפני שקרה לה דבר. כנראה בגלל התערבות חברות שלנו שהזעיקו מערכות שונות. משימתנו היתה להגיע אל אותה אשה ולברר מה בדיוק קרה שם.נכנסנו לתוך דיר שארף ועברנו לקצה השני של הכפר, המשכנו בדרך עפר עד המקום שנחסם ע"י צה"ל. משם אפשר רק ללכת ברגל, לטפס על ההר כדי להגיע אל הכפר שאליו פנינו. לא עשינו זאת.נ' פנה אל הרועים שהיו שם ושאל (בערבית כמובן) אם הם יודעים איך נוכל להגיע אל הנערה בטלפון.כמובן שהם ידעו בדיוק במה מדובר. מסרו לו את מספר הטלפון שלה.נ' טלפן וביקש ממנה לספר את סיפורהּ. היא סירבה. דפנה ביקשה לשאול אותה אם תהיה מוכנה לדבר על כך עם אשה. היא השיבה בחיוב. לצערנו אף אחת מאיתנו אינה דוברת ערבית. נ' אמר לה שמחר תתקשר אליה ערבייה ישראלית, ושאנחנו מאד מעוניינים לדעת מה קרה. נפרדנו ממנה בינתיים. כשהתקרבנו למחסום בית איבא ניגשו אלינו בהתרגשות אשה וגבר. האשה בקשה שנקשיב לה: היא איננה מעזה ללכת לבדה מהמחסום הביתה. בעלה בא לקחת אותה, כי קורה שחיילים בדרך עוצרים נערות ומאלצים אותן להרים את השמלות, וצוחקים ומקללים. ביקשנו ממנה לקחת את מספר המכונית שלהם, אך לטענתה הם לא באים בג'יפ. זה בזמן המנוחה שלהם בצל העצים. הסברנו שעלינו לקבל איזה שהן הוכחות כדי שנוכל לפעול. היא המשיכה וסיפרה על המקרה של האשה שנחטפה אתמול:החיילים לקחו במכוניתם ארבע נשים, אחר כך החזירו שלוש ונעלמו עם אחת. לאחר זמן החזירו אותה, כי כנראה קיבלו שיחת טלפון שאילצה אותם להחזירה, כך סופר להם (ובאמת כנראה בגלל התערבותנו).הצוות של בית איבא ירד במחסום, ואנחנו המשכנו בדרכנו כמתוכנן.לחווארה הגענו רק ב- 15.30. בצד הדרומי של המחסום (הכניסה לשכם) נמצאו למטה במשטח 15 מעוכבים. המשטח השתנה: הירידה אליו תלולה יותר, והשטח שהיה פתוח עתה הוא מגודר בגדר תיל, כך שאי אפשר להגיע אליו מהצד שאינו תלול. זה הקשה עלי מאוד לרדת אל האנשים כדי לשוחח איתם.התקרבתי אל הקצה ופשוט פניתי בשאלה: "מישהו מוכן לעזור לי לרדת"? מייד נמצא מתנדב שהושיט לי יד והוביל אותי בבטחה למטה. בין אלה שהתקרבו אלי לא היו הפעם דוברי עברית. אחד דיבר אנגלית.הוא סטודנט. מסתבר שלסטודנטים לא נותנים תסריך (אישור כניסה או יציאה), תעודת סטודנט אומנם מקנה לו זכות להיכנס ולצאת אבל רק בימים מסוימים: בימי רביעי ושבת. אבל הרי היום יום חמישי... מה עושים? יורדים למטה ומחכים לבדיקת תעודת הזהות (בדרך כלל עד ארבע שעות). כולם יודעים שבתום כמה שעות יתנו להם לעבור, אבל אלה הכללים. עם הוראות אין להתווכח. מחכים.שאלנו את החייל למה הם מעוכבים. התשובה היתה: "צריך לבדוק. חשודים – אנחנו עוצרים". "לפי מה אתה קובע אם הם חשודים?" "כשהם מתחילים לספר סיפורים. למשל אחד מספר לי שֵש סיפורים ואח"כ מתחיל לרעוד...""זה הסימן?" השיחה הסתיימה בסימן השאלה. הפנינו את השאלה למפקד המחסום, והוא הסביר את תהליך הבדיקה:לוקחים לבדיקה את תעודות הזהות הפלסטיניות מאלה שאין להם תסריך (שהם בגילאי 15–35), ואלה יורדים למשטח המעוכבים ומחכים. רק לאחר שמצטברות מספר תעודות מעבירים את השמות והמספרים במכשיר הקשר אל החמ"ל. בחמ"ל ממלאים את הפרטים הללו בטופס. רק כאשר הטופס מתמלא שולחים אותו בפקס אל השב"כ. בשב"כ נערכת בדיקה. רק השמות החשודים מסומנים. כאשר מסתיימת בדיקת הטופס מחזירים אותו(מסומן) בחזרה אל החמ"ל. מהחמ"ל מוסרים את השמות המסומנים כחשודים למחסום.אז קוראים למי שאינו מסומן כחשוד, מוסרים לו את התעודה והוא חפשי לדרכו, עד הפעם הבאה.התהליך יחזור על עצמו כל פעם מחדש. משך התהליך, לפי ניסיוננו, בין שלוש לארבע שעות.יש לציין שהתור הרגיל לבדיקה ולמעבר זרם כמעט ללא עיכובים מיותרים. גם המכוניות עברו ולא נוצר תור ארוך מדי. החיילים הקפידו למלא את ההוראות כראוי, לטוב ולרע.לטוב: גבר מלווה בשתי נשים, האחת חולה מאוד וממש לא יכולה לעמוד. החייל ניגש אליה, אחז בידה והוביל אותה לתוך אמבולנס, מבלי שביקשו ממנו. לעומת זאת: אשה ותינוקת חולה (ובוכה) בזרועותיה, עם בעל ושלושה ילדים קטנים. אין להם תסריך. הילדה חולה מאוד וחייבת להגיע לבית החולים. יש הפנייה מרופא. "אין תסריך – אין מעבר!" כל שידולינו עולים בתוהו. "כל אחד יכול לזייף אישור מרופא". במחסום אין משתכנעים ממראה עיניים. האשה מורשית לעבור עם התינוקת ועם הילדים, אבל בלי הבעל. הוא צריך לחכות עד תום הבדיקה. אפילו מוכנים לתת לה לנסוע באמבולנס. הבעל מסביר שאשתו לא יודעת להסתדר בלעדיו, אבל החייל בשלו. לאחר כמה תחינות שלה הוא מעביר אותה את המחסום, אבל היא נשארת ומחכה לבעלה בעבר השני. מתחיל להיות ממש קר. רוח נושבת על הילדה החולה, אבל האשה לא זזה. גם הילדים האחרים בוכים והיא מסתכלת עלי בתחנונים. (מה אני יכולה לעשות?).אני ניגשת שוב אל החייל ומנסה לקשור איתו שיחה. משום מה "הולך לי" ואנחנו מדברים. אני מציעה שיקרא מה כתוב במכתב של הרופא. הוא מסכים. אני מסמנת לבעל שקופץ כנשוך נחש אל החייל.עוד החייל קורא בנטייה להשתכנע, ניגש חייל שני ושואל: "מה, אתה משחרר אותו?" הראשון עונה בהיסוס: "אני רק בתהליך חשיבה..." ברגע שהחייל השני פונה הצידה, החייל הראשון מסמן לבעל בידו ואומר לו בשקט: "עבור". המשפחה נעלמת כהרף עין.אני מסתכלת על החייל בחיבה גלויה, והוא אומר לי: "את יודעת שזה עלי!" ואני עונה: "תעביר את זה עלי... תדע לך שאני מאוד מאוד מעריכה אותך על זה שלקחת על עצמך אחריות מתוך שיקול דעת".נוכחתי עד כמה היה לו חשוב לקבל את ההערכה שלי. אחרי הכל, גם הוא רוצה להיות בסדר.וכשהוא עושה זאת, מי יעריך אותו? רק אנחנו.מגיעה משלחת של הפרלמנט הבלגי, 12 איש. שמונה חברי פרלמנט וארבעה עוזרים. אין להם אישור מעבר לשכם. הם אינם מבינים מדוע הם זקוקים לאישור מיוחד. מסבירים למפקד המחסום שיש להם סיור מוסדר בין שני משרדי החוץ – הישראלי והבלגי. יש להם תוכנית שקיבלו עוד בבלגיה לאן ומתי להגיע. הם כבר היו בקלקיליה, בקלנדייה ועוד. ובשום מקום לא נדרשו לאישור מיוחד.המפקד מסביר להם ששכם אינה דומה למקומות אחרים. האחריות לשלומם בשכם עלינו.הם מציעים שיחתמו לו על העברת האחריות אליהם, כל אחד באופן אישי. הוא צוחק. זה לא ניתן."תסבירי להם", הוא מבקש ממני "אם יקרה להם משהו – אני בכלא".אני מבקשת שלפחות ינסה לזרז את התהליך. הוא באמת מנסה. "את חושבת שאני רוצה לעכב אותם?"הוא מתקשר במכשיר הקשר לחמ"ל, מהחמ"ל מתקשרים לא ברור לאן, ממשרד החוץ אי אפשר לקבל הנחייה. לא ברור אל מי לפנות. אין ברירה מחכים, אבל בינתיים משוחחים.אחת מהם: "את יודעת שבגלל מה שקורה פה האנטישמיות עולה באירופה, ובכל מקום". האחרים מצטרפים והשיחה קולחת. שאלתי אותם מה הם יעשו עם כל מה שראו כאן, והם ענו כי יפעלו למען השלום עד כמה שיוכלו. אנחנו מדברים ומפקד המחסום אינו מרפה מהתקשרויות, אך מעלה חרס.הזקן שבחבורה ניגש אלי ובאופן מאוד אישי שואל: " איך את מרגישה עם המצב הזה?"אני: "בשבוע שעבר פשוט לא ישנתי כל הלילה, היום – בא לי לבכות..." הוא התקרב עוד יותר, חיבק אותי והתחיל לבכות. בעוד שנינו בוכים חבוקים – ניתן הסימן מהמפקד לעבור. נקרענו זה מזו לשלום.נראה לי שפשוט "נשבר" למפקד.המעוכבים עדיין בשטח וכל הזמן מצטרפים אליהם חדשים. המנוסים שביניהם אומרים שבשעה שש, כשחלק מהחיילים מסיימים, מאחדים את שני המחסומים (של הכניסה ושל היציאה) ואז פשוט משחררים את כל המעוכבים, כמעט ללא בדיקה.בינתיים השעה כבר שש , מנוחה מודיעה מהצד השני ששם משחררים עכשיו את כולם. אצלנו עוד לא.הגיעו שלושה גברים ואשה. היא פונה אלי: הם בדרך לחתונה ולא נותנים לה לעבור. הגברים הם בני משפחתה, תושבי הגדה, ולהם יש תסריך, אבל אינם רוצים לעזוב אותה כאן לבדה.היא תושבת ישראל. גרה בדיר חנא. לא ידעה שהיא צריכה לקבל אישור לבוא לחתונה. יש לה תעודת זהות ישראלית ולכן חשבה שבזכות זה לא תהיה לה כל בעיה. אפילו חשבה לקחת איתה גם את הבת שלה. למראה האשה עם התינוקת (העומדת ברוח ומחכה לבעלה בייאוש) היא מברכת על שלא עשתה כך. היא מדברת עם מפקד המחסום, שבינתיים התיידד איתנו, איתי עוד קודם ואיתה עכשיו.הוא מתקשר עם מישהי שאסור לנו לדעת מי, ומבקש מהבחורה לדבר איתה ולתת תה את כל הפרטים.האשה מאחורי הקו מבטיחה לחזור אליה בהקדם, אבל זה לא קורה.הבחורה עומדת לוותר. אומרת לבחורים שילכו בלעדיה, אבל איך היא תחזור הביתה לבדה, כבר מאוחר.פתאום אני רואה שארבעתם נעלמו. המפקד נתן להם לעבור. אמרתי לו: "אתה מותק..." צחקנו.מנוחה מוסרת שבצד השני נתנו לעבור לאשה ששכחה את תעודת הזהות שלה, ואין מעוכבים. הולכים הביתה.בדרך למכונית, בשעה שש בערך, ראינו שמשחררים את המעוכבים "שלנו".היתה לי הרגשה מוזרה של "happy end " בתוך כל הmisery . גם זה קורה.