אחה"צ
בית איבא, יום ה' 15.4.2004, אחה"צ. משקיפות: נעמי ל., נורא ר. דפנה ב.(דווחה) אורחת טניה פעילה מבוסטון. אין מחסומי פתע בדרך. מעקב אחר סיפור ההטרדה המינית - נ' לקח אותנו למקום ההתרחשות - אזור מבודד מאחורי הכפר דיר שארף. המונית מהמחסום מביאה את האנשים למקום זה ומורישה אותם משום שמפה הדרך כמעט בלתי עבירה לרכב שאיננו רכב שטח. מכאן הם הולכים לנקורה, מהלך כמה קילומטרים משם בשביל הררי. פגשנו כמה רועים אשר קישרו אותנו עם הדוד של הנערה שנלקחה על ידי החיילים, נ' ביקש ממנו שהנערה תתקשר אליו. היא אכן התקשרה כרבע שעה מאוחר יותר. שמה ומס. הטלפון שלה שמור עימי. מחר אני רוצה שחברתי, דוברת הערבית תדבר איתה ותשמע את פרטי האירוע ממנה. בינתיים, ניגש אלינו מייד עם הגיענו לבית איבא זוג צעיר. הנערה סיפרה שבאותו מקום, בדרך ההררית לנקורה חיילים, לעיתים עם ג'יפ ולעיתים בלי, מטרידים נערות ההולכות לביתן, למשל, הם דורשים מהן להרים את השמלה וכו'. היא פוחדת ללכת משם ללא גבר ולכן בעלה מקפיד לבוא לאסוף אותה מהמחסום כדי ללוות אותה הביתה. התנהלות במחסום: נדב לא נמצא (הגיע מאוחר יותר ונעלם במסגרת תפקידו,) מפקד המחסום - אהרון, מאוד בעייתי, לא משתף פעולה עימנו ומתעמר בפלסטינים. כשהגענו היו הרבה אנשים ולחץ משני הכיוונים. הלחץ נמשך כשעה וחצי ולאחר מכן הוקל. בשיא הלחץ החליטה החיילת בבודקה לעשות הפסקה ומול האנשים המחכים והעצבניים ישבה וקראה עיתון. שיחכו. אפילו אחד החיילים העיר לה על כך. לאחר מכן אכלה וופלים להנאתה, ושוב - למול הקהל הממתין. חוסר התחשבות וטקט משוועים ! מעוכבים
: כשהגענו היו כ-20 מעוכבים. המספר עלה (עד 35) וירד לחלופין. רוב המעוכבים לא היו יותר משעתיים. כאשר עזבנו (18.30) נותרו מעל ל-20 מעוכבים, ביקשנו מעופר לזרז, הוא הבטיח לטפל וכעבור כמה דקות נעלם, טלפון אליו הבהיר שהוא נסע משם. לא נותר אף אחד במחסום שהואיל לדבר איתנו, אבל ראינו , עם עזיבתנו שניגשים אל המעוכבים עם תעודות זהות. אחד המעוכבים סיפר שביום חמישי שעבר הוא ועוד 30 איש עוכבו עד שעה 11.30 בלילה במחסום. לאחר מכן לא היה להם איך להגיע הביתה, אנשים מנקורה הקרובה הציעו להם לישון בביתם. בכלל, אותו אדם, עובד בעירית שכם במחלקת המים, נשוי טרי (שבועיים) משתכרר 800 ש"ח בלבד וחלק גדול ממשכורתו הולך על לינה ואוכל בשכם. הוא מתגורר בה כל השבוע. ביום ה' הוא הולך הביתה, וכל שבוע (גם היום) מעכבים אותו.עופר עזר מאוד והיה יעיל בהעברת אנשים. הבעיה הייתה שלמרות החלטות של עופר אהרון מנע שיחרור של מעוכבים. הרי כמה מקרים:אדם שנכנס לשכם לעשות צילום גב, כאוב מאוד, עם אישור רפואי, עופר עזר אחרי חצי שעה לשחררו.מוביל גז, עם כל האישורים, עוכב במחסום משעה 10.00 בבוקר - לשיעור בחינוך. לדברי אהרון "אני אומר לו לשבת - הוא לא יושב. אני אומר לו לזוז - הוא לא זז. מה הוא יקבע כאן חוקים? הוא ישב כאן עוד שעה - שילמד ! " גם עופר לא הסכים לעזור, כי הוא לא ממושמע.ועוד ועוד...עופר עזר גם להעביר אח ואחות שחזרו מלתרום דם לאימם החולה ועוכבו.כמה פעמים חזרו התעודות מבדיקה, אהרון רואה את האדם שהוא אמור להחזיר לו את התעודה ושולח אותו להמשיך ולשבת "תשב בשקט חצי שעה, תעבור". סתם.אחד מהמעוכבים לא היה כשהחזירו את תעודתו (לדבריו הלך לשתות, אבל מה זה משנה?). אהרון הושיב אותו בעונש עוד שעה ורק נדב, שעבר במיקרה שיחרר אותו, סוף סוף.בכמה דקות שהצלחנו לתפוס את נדב הוא עזר לנו מאוד, והיה משב רוח רענן במקום הנורא הזה. חבל רק שרוב הזמן היינו, אנחנו והפלסטינים, תקועים עם אהרון. מעבר צוותים רפואיים : אמבולנס עם 3 רופאים ו -3 אחיות, בדרכם למשמרת בבי"ח בשכם, עוכב ואהרון סרב בתחילה להעבירו, כי "מותר רק ל - 3 אנשים לנסוע באמבולנס". לבסוף איפשר להם להמשיך אבל אמר שיותר לא יתן לאמבולנס לעבור עם יותר מ - 3 אנשים. הגשתי תלונה לרופאים לזכויות אדם. כמו כן התלונן רופא משכם שהיה בדרכו לטפל בחולה בעזון על כך שהוא ממתין שעות רבות במחסום בכל פעם שהוא נדרש לבקר חולה, גם היום המתין למעלה משעה וחצי בתור המכוניות הארוך. תור המכוניות: היה ארוך והתנהל באיטיות משוועת.