אחה"צ-ח

מחסום חווארה, יום ה', 8.4.04, אחה"צ השתתפו: שלי נ, נילי פ, עופרה ט, דליה ג (מדווחת). יצאנו יחד שתי קבוצות במונית הפלסטינית עם הנהג הקבוע שלנו, שהפך כבר מזמן לאחד מאיתנו, בתרגום, בעצה ובעזרה בכלל. קבוצה אחת ירדה בחווארה והשנייה בבית איבא. בתום המשמרת שבנו ונפגשנו במונית והחלפנו חוויות. הרושם הכללי היה שהיום היה הבדל ניכר בהתנהגות החיילים בשני המחסומים. מחסום בית איבא פעל כ-checkpoint, כלומר כ"נקודת בדיקה". מפקד המחסום עשה כמיטב יכולתו לאפשר לאנשים לעבור ללא עיכובים מיותרים. מסתבר שאפשר לנהוג באנושיות גם במצב קשה ומורכב. כמה חבל שזה כל כך נדיר. לעומת זאת בחווארה המחסום פעל כמשתמע משמו: החיילים עשו הכל כדי לחסום את העוברים. חלקם הפגינו יחס עוין ורווי שנאה ובכך קבעו את הטון והאווירה הכללית. קשה להשתחרר ממנה עד עתה, יומיים לאחר החוויה.מסקנותי:1. ככל הנראה אין טעם בפנייה לעזרה אל דובר צה"ל. הם עונים בנימוס וברצון טוב, ובזה נגמר העניין.2. הפנייה למת"ק אכן עוזרת, אבל תלוי מי המפקד שנשלח למקום. באישיותו תלויה מידת העזרה.3. מסקנה נוספת (שלי באופן אישי) שלמרות הסיטואציה הבלתי אנושית שבה מעמיד צה"ל את החייל ואת המפקד, ולמרות הבנתי את מצבם הבלתי אפשרי, מתברר שאפשר למצוא את הדרך להתייחס אל אדם כאל אדם. לכן אין בליבי רחמים על החיילים (כמו שיש לכמה מחברותי) אלא ציפייה שינהגו באנושיות בכל מצב. הגענו לחווארה בערך ב-14:00. אני עברתי לצד הצפוני של המחסום שדרכו יוצאים משכם.בהתקרבי למקום התגלה לפני גוש עצום של בני אדם. לא תור. המונים צפופים, רוצים להתפרץ, אך נהדפים על ידי שני חיילים שדוחפים וצועקים ומכים על גג הפח של המחסום, במטרה שהאנשים יסתדרו בתור אחד אחד. מובן שהדבר לא הצליח בידם בתנאים כאלה, כשהם לא התחילו אפילו לשחרר את הלחץ על ידי העברת אנשים. ובעוד שני החיילים עשו "כמיטב יכולתם" בדחיפות ובשאגות, החייל שחיפה עליהם וכיוון את הרובה אל האנשים – הביט וצחק.חששתי (ואולי קיוויתי) שהגוש אומנם יתפרץ סוף סוף, אך לפני שזה קרה טלפנתי למת"ק כדי לבקש עזרה ולהזהיר מפני קטסטרופה. מפקד המת"ק מכיר אותי והבטיח לשלוח קצין לעזרת החיילים.ואמנם לאחר כ-20 דקות הוא הגיע. עזרתו אפשרה זרימה כלשהי... (לא כל קצין הוא כמו עופר, שמצליח להעביר אנשים לפי שיקול דעתו ופתאום כבמטה קסם נעלם הגוש ונשאר תור נורמלי).בצד ה"תור" לבדיקה, כמטר מתחת פני השטח, נמצאו כ 30 מעוכבים. לדבריהם הם מחכים שעות.לצערנו, למראה הזה אנחנו רגילות, אך מה שהתגלה באותו משטח צפונה יותר, היה חדש: כ-15 נשים מעוכבות ישבו שם עם תינוקות וילדים קטנים. זו פעם ראשונה שראיתי נשים עם תינוקות מעוכבים. למה? על זה, כמו על יתר שאלותינו – לא היתה תשובה.ביקשנו ליצור תור מיוחד לנשים כדי לשחרר תינוקות. התשובה היתה: אין לנו תור בטון נוסף (כלומר, אין מבנה בשביל עוד תור). לפי ההיגיון של החיילים - אם אין מבנה בטון לתור – שיחכו צפופות בשמש. המעוכבים התקרבו למחסום, מפקד המחסום ניגש להדוף אותם בחזרה למטה ואמר: תחכו עד 9 בלילה. שאלתי: למה? הוא ענה: זה הנוהג. לאחר כמה זמן שאלתי את המפקד מה פירוש הנוהג הזה ותשובתו היתה: "כדי שלא ישאלו כל עשר דקות מתי ישוחררו. זה יותר טוב בשבילם, כי אז כאשר משחררים אותם יותר מוקדם הם שמחים".טלפנתי לדובר צה"ל ושאלתי אם יש נוהג כזה, וביקשתי שיעשו משהו בנידון.נעניתי בנעימות: "אין נוהג כזה. נבדוק ונחזור אליך". רק בדרכי הביתה, בשעה 20:00, קיבלתי טלפון מלשכת הדובר: "בדקנו, וחלק גדול של המעוכבים כבר שוחררו". לשאלתי למה זה לקח כל כך הרבה זמן, ולמה רק חלק שוחררו? התשובה היתה: יש סיבות ביטחוניות, בסוף כולם ישוחררו. אם כולם ישוחררו - אז למה רק בסוף? לא ציפיתי לתשובה, ואמרתי: חג שמח. מקרים שעזרנו: אדם שבא כדי להתקבל לבית החולים לניתוח (בבטן), ולא יכול היה להסביר איזה ניתוח. כמובן שלא רצו לתת לו לעבור. כשהתחלפה המשמרת – לא היתה בעיה.נער שעבר ניתוח בעינו, הגיע עם אמו. לא נתנו להם לעבור "כי הוא משקר". המפקד הסביר שהבחור אמר שעשו לו את הניתוח היום, אבל הוא עבר כאן אתמול, הוא זוכר אותו. הסברתי למפקד בשקט שאתמול הוא נכנס לבית החולים לבדיקות שלפני הניתוח, ואילו היום הוא נותח וחוזר הביתה. כל זה אפשר לראות במסמכיו. או.קי, הוא עבר. על התנהגות החיילים: אשה חיכתה עם בנה בתור, אמרו לבן לעבור לתור של הגברים. האשה התחננה שישאירו את בנה איתה: "אבל זה הבן שלי"! החייל ענה לה: "מה איכפת לי אם זה הבן שלך". לא התבייש אפילו ממני. או אולי לא שם לב שעמדתי שם. ברוב המהומה ששרתה, הבן התחמק ועבר עם אמו. (אפילו במחסום אין חסימה...)גבר שתעודותיו נבדקו נשלח אל המעוכבים. הוא ניסה למחות על כך ולהתנגד, החייל לפת את צווארו והעביר אותו למתחם המעוכבים ודחף אותו למטה. את תעודתו – זרק לקופסה בבודקה.לפי המעקב שלי (באותו יום) התעודות שנזרקו לקופסה לא נבדקו כלל. סתם היו מונחות שם עד להחלטה לשחרר את המעוכבים. כנראה גם זה לפעמים הנוהג.סטודנט של האוניברסיטה הפתוחה ברמאללה, טען שאין לו תעודת סטודנט כי האוניברסיטה הפתוחה עוד לא הנפיקה תעודות. מה שהיה לו להראות זה רק את הספרים שלו. החייל צחק לו בפרצוף: " כל אחד יכול להביא ספרים" (מה שנכון), והבחור הושלך למטה. הוא התעצבן ועשה רעש והחייל קרא לו. הבחור עלה בשמחה (בתמימותו) ואז החייל קשר לו את הידיים מאחורי גבו ושלח אותו בחזרה למטה.כעבור כמה דקות ראיתי כמה מעוכבים מצטופפים ואותו הבחור באמצע. אחד מהם התיר את הקשירה. הבחור השתחרר וצהל בשמחה ילדותית. החייל שהבחין בכך תפס אותו, והפעם לא רק קשר שוב את ידיו, אלא קשר גם את עיניו והושיב אותו בתוך בודקה קטנטונת מבטון, שכנראה נועדה לכך. הבחור התחנן: "תשמע , תבין, גם אני בן אדם, ממש כמוך, אז עשיתי טעות..." נדמה היה לנו שהחייל עומד להכות את הבחור ומייד נזעקנו לעברו, כדי שיראו אותנו ויירתעו. החיילים גירשו אותנו וביקשו שלא נפריע להם לעבוד. שנסתלק מהשטח. התרחקנו, אך נשארנו לעמוד בטווח ראייה. אני חושבת שזה "עזר".אחרי שכפתו עוד שניים – שיחררו אותו. לא ידעו איפה תעודתו, אז אני אמרתי להם איפה לחפש אותה. הבחור שוחרר וכמו ילד קטן רץ מאושר לעבר השני. על זה שלא בדקו את תעודתו אני אחראית.הסתכלתי לעבר השני הזה וראיתי כ-20 איש ואשה עומדים. זה לא תור לכניסה ולא ליציאה. אז מה זה? אלה הגברים שמחכים לנשותיהם והנשים שמחכות לבעליהן, שהרי התורים מפרידים משפחות.התחיל להחשיך. פתאום נחשול של מבוגרים עבר ללא בדיקה. עכשיו מותר. רוב הנשים עברו גם כן.שתי פלסטיניות עם תעודות כחולות, ישראליות, עוכבו. אך גם הן, לאחר "הוצאת הנשמה", שוחררו.הבחורים המעוכבים למטה זה כמה שעות, ביקשו מים. ביקשתי מהחייל רשות לקחת את מימייתו ולמלא אותה מים ולהגיש להם. בגודל לב הוא הסכים. איפה יש כאן מים? הוא הצביע לכיוון לא ברור ששום סימן לא נראה באופק. אבל אני התחלתי לצעוד בכיוון. אחרי כברת דרך פגשתי פלסטיני שכבר מכיר אותי והוא הציע לי מים מפח גדול שברשות חברו. החבר הסכים. הם העבירו מים בספל קטן מן הפח אל המימייה. סוף סוף היא התמלאה ואני חזרתי אל המעוכבים ששמחו לקראתי.המימייה עברה מיד ליד (שותים כמו מכד, אף אחד לא נוגע בפיו במימייה), וכשרציתי להחזירה לחייל – היא נעלמה. אף אחד לא ידע איפה היא. במבוכה הסברתי להם שזו אחריותי, אם לא אחזיר את המימייה הם לא יתנו לי אותה בפעם אחרת. שקט.ירדתי אליהם לחפש אותה. מישהו אמר שזרקו אותה לעשב שבצד המשטח. הלכתי לחפש ללא תקווה. המשכתי לחפש והנה הצטרפו אלי עוד ועוד פלסטינים, וכולם חיפשו איתי. הרגשתי קצת יותר מעודדת. והנה אחד הניף את המימייה. חזרתי אל החייל ובסיפוק השבתי לו את האבידה. כשחזרנו הביתה וסיפרתי את הסיפור לבנות, אמרה לי שלי: "את אולי לא שמעת, אבל החייל אמר להם שאם לא ימצאו את המימייה הוא יפשיט את כולם לבדיקה".טוב שלא שמעתי. נעים היה לי לחשוב שהם חשו לעזרתי...ולבסוף סיפור מורכב על משפחה מסובכת:מתוך התור יצא בחור וביקש את עזרתנו. אמר שאחותו מחכה בצד הנכנסים לשכם אבל לא מתירים לה לעבור. הוא לא רצה לעבור במחסום, הוא רק בא לפגוש אותה. הוא סיפר שאביו שיתף פעולה עם השב"כ הישראלי ולפיכך אינו יכול לגור בשכם כי הוא מבוקש על ידי הפלסטינים. האב עובד בישראל. אין לו בית. אין מי שידאג לו. כל בני משפחתו בשכם ולכולם תעודות זהות ישראליות. הבן אפילו נחקר על ידי השב"כ הפלסטיני ושוחרר. אחותו לומדת ברמאללה. פעם בחודש היא באה לראות את משפחתה, ובכל פעם זה סיפור. במחסום לא מבינים מה יש לה לעשות בשכם עם תעודה ישראלית. אין להם סבלנות לשמוע את הסיפור המורכב.לא ידעתי איך אפשר לעזור להם. אל מי לפנות ומה לומר. ניגשתי אל הבנות והתחלתי לספר להן את כל הסיפור מהתחלה. עוד אנחנו מתייעצות בינינו מה אפשר לעשות, הבחור רץ אלי בשמחה: "אחותי הגיעה! החברה שלכן בצד השני (של המחסום) עזרה לה והיא עברה. תודה תודה". אוי! איזה חיים!