בית-איבא

מחסום בית איבא, יום ד', 7.4.04, אחה"צ דפנה, נילי, חוי, אירית (מדווחת) במחסום פתע בג'ית ירדו מקי, עדה, אילת ויודית, שהמשיכו אח"כ לחווארה. בית איבא - 13:55 הגענו אחרי שהמחסום היה סגור שלוש שעות.כ- 25 מעוכבים, רובם חיכו לטענתם מהבוקר. החיילים טענו שהם משקרים. הניסיונות שלנו לזרז את שחרורם בין אם בדיבור עם חיילים ובין אם בטלפונים למוקד ההומניטרי הסתיימו בהצלחה כמעט אפסית. המקרה היחיד שאולי היה לנו חלק בשחרורו הוא מישהו שחיכה משעה 07:30 (לדבריו) וקיבל אחרון את תעודתו (למרות פניותינו החוזרות מרגע שהגענו), בשעה 17:45 – כלומר לקראת סגירת המחסום ב – 18:00.אנחנו חשות בתהליך שהחל כבר לפני כמה חודשים:בשלב הראשון נאסר עלינו לפנות ישירות לגורמים צבאיים בשטח (מפקדי יחידות, מח"ט וכו'), שבעבר עזרו לנו לפתור בעיות של פלסטינים במחסומים. נאמר לנו לדבר רק עם המת"ק.בשלב הבא נאמר לנו לא לפנות למת"ק אלא לדבר רק עם המוקד ההומניטרי. כלומר שבעצם כל מספרי הטלפון שטרחנו לאסוף ושהיו יעילים מדי פעם, כיום הם מיותרים. הכתובת היחידה לפניותינו הם רק כמה חיילים שיושבים במוקד שנקרא הומניטרי משום מה (והוא חלק מהמת"ק) והם אינם מצליחים (או מנסים) במיוחד לעזור. יוצא שלמרות (או אולי בגלל) השיחות שאנו מקיימות עם בכירים במערכת הצבאית, אין לנו עם מי לדבר עוד על מנת להזיז דברים, דבר שפוגע באפקטיביות שלנו. וזה אירוני מאוד. כאילו נבלענו, באיזה אופן מטאפורי, על ידי הצבא וכעת אנחנו "הומניטריות" שם, מתבוננות בלבד, והם יוצאים מזה צבא הומניטרי. כעת גם המוקד להגנת הפרט לא מתפקד – כך שאין לאן להפנות פלסטינים עם בעיות לייעוץ משפטי. מה אפשר לעשות? כדאי להעלות את הנושא לדעתי באורג הקרוב.התחילו להגיע יותר אנשים מכיוון שכם. החייל מתנהג בהגינות, בשקט וביעילות. חייקה המג"ד נתן הוראה שגם כשיהיו תשובות בקשר למעוכבים אסור לשחרר איש בלי אישור ישיר שלו – כיבה את הנייד שלו ונכנס לישיבה ממושכת ש"אי אפשר להפריע לה". הנימוס גובר ככל שהדורסנות גוברת, ואנחנו מקבלות תשובות, שנאמרות בנימוס תקיף, בנוסח: אין מה לעשות, זה סדר העדיפויות של הצבא וכו.חייקה המנומס מכולם. דיבורו רהוט וחינוכי מאוד ומשנתו סדורה והוא אף אוהב לפרט ומעוניין להביע את אמונותיו. כשנשאל בקשר למעוכב זה או אחר, או בקשר להגדלת מספר התורים למעבר מהיר יותר, או להגדלת מספר המרכזניות שבודקות תעודות על מנת לזרז שחרור מעוכבים, הוא הסביר באריכות וברהיטות שהמטרה שלו זהה לשלנו, למרות שהסיבות אחרות: הוא מעוניין מאוד לשחרר מעוכבים מהר כי הם מסכנים את חייו, והזכיר בהדגשה שהמחסום הזה מנע פיגועי הרג אפשריים של המשפחות שלנו. כשדפנה העירה, באיזה רגע בנאומו, שזה צריך להתרחש על הגבול עם ישראל הוא ענה: כאן זה הגבול. ותגובותינו לא הועילו. 15:45בתיק של סטודנטית שנבדקה נמצא דף תעמולה שעל צידו האחר ערכה רשימות. דף יחיד. היא נעצרה ונשלחה למעוכבים, מבוהלת מאוד ובוכה. התערבנו במוקד ההומניטרי. כעבור כשעה היא שוחררה. 17:00 עומס גדול – התקהלות של גברים ונשים שרוצים לעבור לפני סגירת המחסום. עופר מהמת"ק עוצר את כל התנועה עד שיסתדרו – כרגיל. פותחים נתיב בדיקה ומעבר נוסף לאנשי מקצוע (מורים, רופאים וכו')"הכל בסדר" – וכמה שהסדר יותר שגרתי כך המצב יותר נורא.