אבו דיס (הפשפש)

הדור החדש יוצא אל העולם אנג'לה האם זה לא משגע –לחוש את הדו-קיום קרוב, כל כך קרוב שאפשר להתחמם לאורו – להרגיש ציוויליזציה הגיונית, צדק בסיסי של ערכים הומניסטיים יסודיים, חיים רגילים, יום-יומיים, אבל אז לחטוף מכה אכזרית מכיוון המציאות המגבילה?מציאות שבה המונח "קפקאי" כל-כך נדוש עד שגם חברים פלסטינים שלא שמעו על קפקא משתמשים בו כל הזמן? תרשו לי לספר לכם על תזכורת קפקאית כזאת מאתמול.ביום שישי קיבלתי טלפון מטרי , המנהלת של בית הספר "הדור החדש" באבו דיס. חירום. ייאוש. טיול מתוכנן של 150 ילדים, מגילאי 3.5 עד 11, בצרות. השלטונות הישראליים סירבו לתת אישורי תנועה ל-12 מורים, שאמורים ללוות את הטיול. הצילו!אין בעיה.שש חברות של מחסוםWatch (קבוצת נשים ישראליות, פעילות זכויות אדם, הבודקות את הנעשה במחסומים בשטחים) הגיעו מוקדם לבית-הספר, ראו עדרים של ילדים מסודרים ולבושים בבגדיהם היפים, אוחזים בתיקים בצבעים עליזים, מוכנים לצאת לדרך. הרבה שירים נשמעו שם, והרבה קריאות להסתדר לפי הסדר, בשורות ישרות וישרות פחות. הרבה קריאת-שמות. בלגן מאורגן.הגיעו שני אוטובוסים (ואחר-כך עוד אחד – כנראה שחברת האוטובוסים היתה פסימיסטית מהתחלה!) והנה המשבר הראשון של היום. הנהגים לא מוכנים לקחת מורים מהגדה בלי אישורים, אחרת יסכנו את עבודתם, יקבלו קנסות ענקיים, האוטובוסים ייעצרו ויהיו גם עונשי מאסר.ניסיונות שכנוע. הבטחות. קצת בלופים... והנשק הסודי, הטלפון הסלולרי, בפעולה. שלווה יחסית: החרדה שיצר ג'יפ משמר הגבול שנשלח ללוות אותנו. הגלים שעשו 150 ילדים קטנים שתפחו איכשהו ל-174, כלומר, עוד 24 משפחות שלא יכולות לשלם אבל גם לא יכולות להגיד לא לקטנטנים שלהן. וקדימה, לדרך.בתוך סמטאות אבו דיס הצפופות והמוצפות בזבל, כמו בעולם השלישי, בצל גדר ההפרדה, צץ במהרה מראה מוכר: ויכוח בין קבוצה של גברים לבין כשמונה שוטרי מג"ב, אצבעותיהם מדגדגות את הדק האם-16 שלהם בעצבנות, והם מפעילים גם גז מדמיע, למקרה שמכונית-טרנטה היא בעצם מלכודת. כובע ישן: אנו יוצאות מהאוטובוס, מדברות עם החיילים, שייתנו לעבור. עברנו, שיירה סהרורית של ילדים שרובם לא יצאו מעולם מהחלק הזה של העיר.גני הפרחים שבכניסה למעלה אדומים התקבלו על ידם בהתרגשות... אין כזה דבר באבו דיס. וכך עזבנו את הגדה, בדרך למחסום א-זעים, על כביש למתנחלים בלבד, בנשימה עצורה.המג"בניקים אותתו לנו לעמוד בצד (דווקא האוטובוס הראשון עבר בקלות הלאה) ושוב מפעילים את הסלולרים למצוא פתרון. בהתחלה מדברים זו עם זו עד שההוראה יורדת לאדם האחראי בשטח.אנו מדברים על 174 ילדים הבורחים מבית-הכלא. רק ליום אחד. 174 ילדים שמעולם לא ראו שום דבר מכל זה: העיר העתיקה. שער שכם או הר הבית. הרחובות הרחבים והיפים של רחביה. קניון מלחה. שום דבר. לא ציפורים, לא אריות, קופים, פרחים, עצים, גבעות קרחות, ג'ירפות, קרנפים, אגמים עם ברבורים ופיקניקים ומגרשי משחקים ראויים לשמם וילד שהולך לאיבוד ונמצא. שום דבר. העולם הגדול והרחב. אפילו החרדים בהמוניהם ברחוב בר אילן, שנחסמים על ידי המשטרה כי הם רוצים לזרוק עלינו אבנים בגלל שאנחנו נוסעים בשבת. שום דבר. כמה מן הילדים שרו כל הדרך הביתה. אחרים ישנו, תשושים מהרפתקאות היום. עוברי אורח הסתכלו בנו בפליאה – אוטובוסים מלאים בילדים החוזרים – מאין? מהירח? מי בכלל נוסע לאנשהו עכשיו, אתם לא יודעים שזה אסור?היום צלצלתי לאיש שנתן לזה לקרות, קצין מג"ב עם לב. הוא אמר את מה שפעולתו כבר הוכיחה: שצריך להשתמש גם בלב. שצריך ללמוד לחיות ביחד. שצריך לתת לילדים משהו חיובי, משהו להנות ממנו, מקום שכייף ללכת אליו. משהו חדש לעשות. משהו שירמוז להם שיש עוד אפשרויות, ושיש חיים מעבר למציאות שהם מכירים. הוא גם אמר משהו על כך שצריך שעוד אנשים יבינו זאת. ואחת המורות אמרה: "הילדים ידברו על זה במשך השנתיים הבאות!"כן, מבקרי גן-החיות ידעו שיש נוכחות ענקית של ילדים דוברי ערבית. האם הם הרימו גבה? לא ממש. אבל האם הם הבינו מה באמת היה שם? רק אנו ידענו שאנחנו חלק מן הבריחה הגדולה. שלכמה שעות קצרות יכולנו לחומות הגטו. לקחנו אותם מכלובם לכלוב אחר.מישהו רוצה לשחות? בקיץ?... אולי. נראה. החומה הולכת וסוגרת עלינו. http://asen/spages/406411.html נ.בwww.haaretz.com/h