בית איבא, שבי שומרון

צופות: 
תמר ל, מנוחה מ, נעמי ל
05/03/2004
|
אחה"צ

בצומת שבי שומרון: 5 דקות נסיעה ממחסום בית איבא, הפתעה: מחסום פתע – 5 אוטובוסים וכלי רכב פרטיים עמוסים נשים וילדים סמוקי פנים, מתבשלים בתוך האוטובוס, הגברים עומדים בשורה עורפית לצד הכביש, ממתינים לבדיקות, חלקם כחצי שעה, אחרים אפילו יותר. בירור שלנו עם החיילים מסתכם ב"אל תפריעו לנו לעשות את העבודה". אנו מחלקות מיםinfo-icon מינרלים ליושבי האוטובוסים (מזל שקנינו שמינייה) וממשיכות למחסום. עוד נפגוש בנפלאות המחסום הזה בדרכנו חזרה! במחסום בית איבא: עם הגיענו בחור צעיר אובד עצות, בידו הזמנה לבית חולים בשכם לשעה 13:00. הוא סולק על ידי החיילים כי הוא צעיר, לצעירים אסור להיות חולים! החיילים מסרבים לדבר אתנו, ברופאים אין תשובה ואנו משאירות הודעה. המת"ק "מברר". סמי בחופשה באילת, מבטיח כי יברר משם, ובינתיים הזמן נוקף וכלום. הבחור מרגיש לא טוב, מחפש מעט צל, מתבשל בחום ובאבק העולה מהמחצבה, השעה 14:00. טלפון לסרן עופר מבהיר לנו שהוא בצד השני של המחסום. לאחר שיחה קצרה איתו הוא מעביר את הבחור. באיחור של שעתיים וחצי יצא לדרכו לשכם, אנו מקוות שלא החמיץ את התור. במהלך הערב ניסינו לברר האם הגיע לטיפול אבל הוא לא ענה לנייד. ביציאה משכם: המצב הרגיל, המון אדם כלוא בין 2 גדרות, נדחף קדימה על ידי האחרונים, נדחף אחורה על ידי החיילים, וואחד וואחד וחוזר חלילה... עופר מעביר את כולם, לפעמים אחד אחד ולפעמים בשטף. הוא דובר ערביתinfo-icon, מקשיב לתלונות ומתחשב במקרים "הומניטריים" בניגוד לחיילים הדבקים בהוראות ומתעלמים מאתנו. סגן אסף מגיע ומנסה להכתיב לנו איפה לעמוד ובעיקר איפה לא. מבקש שלא "נפריע לחיילים".בצד, בתוך ענן אבק לבן שמותירה המחצבה עם כל מכונית ומשאית עוברת, בשמש הקופחת וללא טיפת צל, עומדים כמה עשרות מעוכביםinfo-icon , אחדים 5 שעות ויותר. אנו מבררות ובינתיים עוד יעבור זמן עד שישוחררו ואחרים יתפסו את מקומם. הם מתוסכלים, כועסים, "ככה לא עושים אפילו לחיות..."ביניהם בחור נכה המעוכב זה 5 שעות. אביו מנסה לשחרר אותו ונשלח גם להוא לעמוד בשלולית האבק. לאחר שישוחרר סוף סוף, 5 דקות נסיעה משם, נפגוש אותם שוב במחסום הזמני ההוא, מורדים מהטרנזיט של בן דודם הישראלי, נעמדים בשורה לצד הכביש, מוסרים את תעודותיהם לחיילים וממתינים. אנו מתפוצצות ומפצירות בחיילים לשחרר אותם הביתה, הבחור צריך לקחת תרופות וכל הבדיקות שבעולם כבר מאחוריו. טלפון נזעם למת"ק שוב ליד החיילים והם משוחררים לדרכם ללא בירור נוסף.ושיא השיאים! תינוק בן 10 חודשים, עולל בן 3 וילדה בת 5 "מעוכבים" במחסום ולא מורשים לעבור. אמותיהם הצעירות היו בדרכן לסבתא בדרך קיצור מכפר אל כפר, דרך בה הלכו כל חייהן. הן נתפסו על ידי החיילים והובהלו ברגל, בין הסלעים והאבנים אל המחסום. אהרון, המפקד כשאין מפקד, גוער בהן, הן מבקשות סליחה (!) ומבטיחות שלא ילכו בדרך הזאת יותר, הוא מנפנף בידיו ומאיים "תעמדו עם כולם בצד אחרת לא אשחרר אתכן בכלל". פני הילדים אדומים בחום, נושמים אבק לבן, חסרי שקט. אנו מבקשות להזעיק את הקצין אסף ומקבלות התעלמות. טלפון למת"ק והוא מבקש לדבר בטלפון שלנו עם אהרון המפקד. אהרון מסובב את הגב ומסרב לדבר ואנו מתלוננות לידו ובקול רם (שישמע): "הוא מסרב לדבר אתנו, הוא מסרב לדבר אתך, הוא מסרב לקרוא לקצין, הוא הופך תינוקות למעוכבים!" עוד לפני שהמת"ק מספיק לנשום הוא קורא לנשים ומשחרר אותן לדרכן, לא לפני שהוא גוער בהן פעם נוספת. במקום להיות עם הסבתא, בילוי של שעה וחצי במחסום, סדרת חינוך שכזאת.ואנו חוזרות הביתה, לא יודעות לאן להוליך את הבושה. (כתבה נעמי ל)