בית איבא

צופות: 
דפנה ב., ורה ר., חנה א. ומנוחה מ. (כותבת הדוח)
19/02/2004
|
אחה"צ

סיכום קצרצר לפני דיווח ארוך: אחת המשמרות היותר איומות שבהן נכחנו.

אלימות קיצונית של חייל שפצע אדם (רופא שיניים בגיל העמיד) ממש לנגד עיננו. היום(22/2/04) התברר שהחייל התוקף ומפקדו נשפטו ונשלחו הראשון ל-35 ימי מחבוש והשני ל-21 יום. הגענו למחסום בשעה 13:20. כמאה אנשים המתינו למעבר מכיוון שכם לכפרי הסביבה וכ-50 המתינו למעבר לשכם. בצד המחסום משכם אפשרו החיילים מעבר רק למעטים ואנשים נוספים הצטרפו לממתינים כך שכעבור חצי שעה מספרם הגיע ליותר ממאתיים. בשלב זה לא עמדו חיילים במחסום ואף אחד לא עבר. בקטע המחסום שבין הסככה לגלאי הוצב שולחן שמסמן כנראה את הקו שמעברו על הפלסטינים לעמוד. האנשים החלו להתקדם החייל שישב בבודקה החל לצעוק שיזוזו לאחור אך הם לא זזו. כעבור כמה דקות החייל שישב בבודקה יצא לעברם בצעקות ובדחיפות שיזוזו לאחור. בין הראשונים עמד רופא אשר נדחף בגסות על ידי החייל שלא הסתפק בכך אלא החל להכותו ואף הפילו לארץ. הוא קם מיד וגבר מבוגר שעמד שם ניסה לחצוץ ביניהם נדחף אף הוא הצידה. אז הגיעו בזה אחר זה שני חיילים אחד מהם מפקד זוטר במחסום על מנת לנסות ולהרגיע ולחצוץ בין התוקף לבין הנתקף. חנה וורה עמדו בקרבת מקום ורה אף צלמה. השיחה עם אהרון מדובר צה"ל שהופנינו אליו על ידי אבשה, היתה מתסכלת משום שכל מה שהיה לו לומר הוא שיש התראות (כאילו יש קשר בין התראות לבין אלימות). התערבותם של השניים האחרים הרגיעה לכאורה את הרוחות אך הרופא המותקף נלקח הצדה ותעודתו נלקחה ממנו. ואם לא די בכך, המפקד הזוטר החל לצעוק עליו ש"אף אחד לא ירביץ לחייל שלי" (עולם הפוך - שחור הוא לבן, לילה הוא יום). מיד לאחר מכן אפשרו לנשים לעבור כמעט ללא בדיקה ואילו הגברים פוצלו לפי גיל. כל המבוגרים עברו אל הכביש ושם נבדקו ועברו. ואילו הצעירים רובם סטודנטים נשארו עומדים עוד זמן רב ורק לחלקם אופשר המעבר. הנימוק, ביום חמישי לא יוצאים סטודנטים משכם. המתנו כשעה ואז החלטנו לפנות לרל"א לנסות לקבל את עזרתם בשחרור הרופא המעוכב על לא עוול בכפו. ואכן בסביבות השעה ארבע הוחזרה התעודה לרופא, לא לפני שהחייל התוקף ביטא התנגדות, והוא המשיך בדרכו. מאחר שתמה המשמרת פנינו למכונית ואז פגשנו את הרופא שנית כשהוא שב על עקבותיו וסיפר שג'יפ צבאי (האמר) עצר אותו בדרכו ולקח ממנו את התעודה והורה לו לאסוף אותה במחסום. כשהתקדם הרופא כעשרה מטרים לכיוון המחסום הגיע ג'יפ צבאי וממנו ירד החייל התוקף שהתנפל על הרופא ונגח עם ראשו החבוש קסדה והעטוי ברדס מעיל הגשם בראשו של הרופא, ומיד פניו מלאו דם שזב מהפצע שנוצר במצחו ו-החזיר לו את תעודת הזהות. כל הזמן שעבר לאחר התקיפה הקפיד החייל התוקף לחבוש את הברדס, שהסתיר את שמו שרשום על הקסדה ולא הסירו למרות שהחיילים האחרים לא הלכו עם ברדס. לקחנו את הרופא למחסום על מנת שיזמינו אמבולנס כשהחייל התוקף נשאר כל הזמן לצדנו. גם לאחר שהרופא הפצוע הוכנס לקרוון העומד בצד המחסום (ושבו מתגורר בעל המחצבה שפונה מביתו שהפך לבסיס צבאי) נכח החייל התוקף ויותר מכך כשהחובש ניגש לטפל בו הוא קרא לחייל התוקף שייכנס עמו לקרוון אולם מאחר והתנגדנו הוא עזב. מזכית מרל"א שטיפלה בנושא מסרה שקצין מהמת"ק אמור להגיע. המתנו כשעה ואז קבלנו הודעה שהמג"ד בדרכו אלינו. אך משום מה הם בוששו לבוא. על כן המתנו כשעה עד 17:30 ומאחר שהחל להחשיך החליט הרופא בלחץ חבריו לנסוע לביתו. כשעזב מצחו כבר היה נפוח. כל הזמן הזה, למעלה משלוש שעות, ירד גשם בהפסקות קצרות. בשלב זה אף אנחנו עזבנו.מקוממת התממות החיילים האחרים וצפיפות השורות שחלה בהם אם כי אינה מפתיעה. מקוממת האיטיות שבה טופל הנושא ברמה הצבאית - המרחק בין חווארה לבית איבא הוא לא יותר מאשר רבע שעה ואין פקקי תנועה. אולם, כאמור בסיכום שלעיל, החיילים נשפטו ונענשו. עוד כשהגענו למחסום המתינו כ-16 מעוכביםinfo-icon שמספרם עלה ל-20. רובם שוחררו בסביבות השעה 15:30 פרט לחמישה שהחיילים טענו שהם ניסו לעקוף את המחסום (אמנם לקחנו מהם מספרי טלפון אך בגלל סערת הנפש לא בדקנו מתי שוחררו לדרכם). צעיר שהייתה לו הפנייה לבית החולים בטול כרם נשלח מיד לפינת המעוכבים אך לבסוף אחד מנהגי האמבולנס הסביר לחייל את הכתוב בהפנייה ותעודתו הוחזרה לו. צעירה שנשאה תינוק בזרועותיה הנשואה לבחור מקדום אך הכתובת על תעודת הזהות של אמה היא שכם לא הורשתה לעבור אך התערבותה של דפנה לטובתה אצל מפקד המחסום ע', נשאה פרי. ועוד הערה לפני סיום - בדרכנו חזרה צלצלו אלינו מהמתק וביקשו את מספר הטלפון של הרופא הפצוע. סרבנו למסור להם.היו עוד שני מקרים אופייניים שהאירועים האלימים הטראומתיים האפילו עליהם ואשר טופלו על ידי חנה א.:במעבר אל שכם עברה אשה צעירה. בעלה המתין עם שאר הגברים בנקודת המעבר. היא ניסתה להסביר משהו לחייל שעמד שם (הרמישי שהיה נוכח שם משך היום). הוא לא הגיב. דמעות החלו לזלוג מעיניה. חנה א. ניגשה אליהם והיא חזרה והסבירה לחייל שילדה מת בבי"ח והיא צריכה לעבור לשכם על מנת לקחת אותו ולקבור אותו. אלא שהיא צריכה שבעלה יבוא איתה. לאחר התערבותה, החייל איפשר לבעל להצטרף לאשתו. מקרה אחר היה של נערה צעירה שעברה משכם והמתינה לאחיה מעבר למחסום. זה היה כאשר נתנו לנשים לעבור ועיכבו את הגברים. היא המתינה לו לפחות חצי שעה ואז חזרה. לאחר התערבות דפנה, קראו לאח ואיפשרו לו לעבור.תודה, מנוחה