כפר א-דיכ ועאבוד

צופות: 
נורית, רעיה ודליה ברכב פרטי
03/12/2015
|
בוקר

בכפרים בהם בקרנו נשמעות אותן זמירות של התעמרות הכיבוש.

בכפר עאבוד, נגזלו אדמות על ידי התנחלויות בית אריה ועופרים ונבנתה גדר שחוסמת אותם לאדמותיהם. מדי שבוע מתקיימות הפגנות כנגד הגדר.

אתמול, יום לאחר בקורנו, נהרג תושב הכפר, לאחר נסיון דקירה.

 

כפר א-דיכ

10.45 ביקרנו אצל משפחת ה. וא. רצינו לשמוע על הקשיים היומיומיים במקום מגוריהם.

א: - הכיבוש -  זו הבעייה של כולנו וכמובן גם שלי באופן אישי. ואפרט כמה מהן:
1. יש לי כרם זייתים גדול, והוא נמצא בתוך התנחלות "עלי זהב" שהשתלטה על אדמות  הכפר, ובהן גם כרם הזיתים שלי.
כדי להכנס לשטח שלי אני זקוק למפתח ולחייל שייתן לי אישור לפתוח את השער ולהיכנס אליו.
2. אין לי כמעט פרנסה בכפר. למדריך טיולים אין מה לעשות כאן. אני חי בצמצום רב, בעיקר מפרי עבודתי בעבר בספרד.

3. לצעירים אין עתיד בפלסטין. הם לומדים באוניברסיטאות וכשמסיימים אין מקומות עבודה מתאימים במקצועותיהם, כך, שגם הסיכוי לפרנסה דל. למשל: שתי בנותי  סיימו אוניברסיטה, ומה יש לי  להציע להן?

4.  אשתי חולה מאד, ומטופלת בבי"ח תל-השומר בישראל. אבל כל טיפול שלה מצריך "טרטור" בהשגת אישור להגיע לישראל. כלומר, אנחנו בחשש מתמיד שמא לא נקבל את האישור המבוקש.

ההתנחלויות עלי זהב, פדואל, ולשם.  בתנופת בנייה – סוגרים על הכפר מכל צדדיו. בדרך אנו מבחינות במשאיות נושאות חמרי בנייה נוסעות לכיוון התנחלויות אלו.

 

כפר עאבוד

12.30  בכניסה לכפר  מחסום. 5 חיילים, חלקם מתחבאים מאחורי סלעים.
הם עוצרים אותנו בתואנה שזה שטח A ואסור לנו היכנס אליו. לא ויתרנו. ביקשנו צו צבאי שיוכיח את צדקת דבריהם. אישור כזה לא היה בידיהם.  הסברנו להם שזה שטח B ו C ובשום אופן לא A . נאלצו לוותר לנו, ורק הזהירו אותנו שזה מסוכן.

ברחוב הראשי, התקרבו  לקראתנו   תלמידים  שיצאו זה עתה מבית הספר,  ופניהם לא בישרו לנו  אהדה... היתה תחושה של חשדנות. משהתקרבו הראינו להם את הדגל שלנו ואת הלוגו שעל זכוכית המכונית. הם קראו בעיון וחייכו בהבנה  והדריכו אותנו לאן לנסוע.
נסענו בכביש הראשי שבקצהו  חסימה! הכביש שעד 2001 היה פתוח והוביל  לכיוון בית אריה ולשכם – חסום בתלולית עפר וסלעים. המרחק בין הבית האחרון של הכפר לבין שורת הבתים הראשונה של בית אריה היא כמו  "הושט היד וגע בם" -1 ק"מ.  לא רק הכביש חסום אלא גם כל האדמות שמעבר לחסימה ועד הגדר של בית אריה.
חזרנו למרכז הכפר לכיוון הבלדיה שם פגשנו את ראש הכפר י' מ'.

בתחילה היה מסוייג מאיתנו, (לא שמע עלינו עד כה) והאינפורמציה נימסרה בנימוס . בהדרגה נפתח  והשיב לשאלותינו ברצון.

בבלדיה הוא בתפקיד ראש המועצה ללא שכר. שכר משולם מהרשות רק בכפר מעל 4000 תושבים..

הכפר מונה כ- 2200 נפש – חציים מוסלמים וחציים נוצרים. כמספר הזה (2.200) עזבו את הכפר לחו"ל, או לרמאללה בגלל המצב הקשה בכל שטחי החיים הנמצאים תחת כיבוש.
היחסים בין המוסלמים והנוצרים טובים. השטח בכניסה לכפר – מוסלמי, ובקצהו השני – נוצרי.

 האדמות של הכפר נגזלו על ידי שתי ההתנחלויות – בית אריה ועופרים.
מתוך 20.000 דונם שהיו לכפר גזלו ההתנחלויות 5000. נשארו 15.000 ד'.
בשטחים  אלה,כרמי זיתים, שדות חיטה, פירות ושדות מרעה.

כיום הכפר מחולק לשני אזורים B ו-C . רוב שטחו של הכפר באזור C. השאר - אזור B  שכולל בסך הכל 1 ק"מ, ורק בו מותר לבנות.

חומת ההפרדה – סגרה את חלקה הצפוני והמערבי של עאבוד . יש פרצות בגדר, אבל אי אפשר לעבור דרכן לשטחים החקלאים כי המתנחלים אינם מאפשרים. כאשר מגיעים הפלסטינים – המתנחלים מגרשים אותם, והצבא אינו מגן עליהם. 
הצבא לא  נכנס לכפר, אבל נמצא בכניסה, ומתנהג  כמחסום - בודק כל אחד שנכנס או יוצא.

תעשייה אין בכפר, וכיון שאדמות רבות נגזלו ולחלקן אין גישה בגלל קרבתן להתנחלות – הצעירים עובדים ברמאללה, או עוזבים את הכפר לחו"ל.

ראש הבלדיה תמיד נוצרי. יאסר ערפאת קבע בזמנו, שבגלל היות הציבור הנוצרי מיעוט –  בכפרים מעורבים, בראשות הבלדייה יכהן נוצרי.

. .
כפרים נוספים שיש בהם נוצרים: טייבה (ליד רמאללה) ג'יפנה, ביר זית, עין עריק.

 

18.00 ביציאה אנו פוגשות את אותם החיילים,  שמנווטים את  המכוניות הנכנסות והיוצאות.  חכינו כרבע שעה  כדי לצאת. מתברר שיש רק מסלול אחד שמשמש  ליציאה  לכניסה. במסלול היציאה מהכפר מחסום - דוקרנים.

ב-18.30 אנחנו מגיעות לקפה ג'ו. שם אנו  יושבות כדי לסכם את המשמרת. הקפה מצוי מול ראנטיס והעובדים שם מספרים על יידוי אבנים מהכפר.