חבלה, עזון, קדום

צופות: 
יהודית כץ, פיצי שטיינר מדווחת, ג'יין אורחת. רכב נדים.
22/12/2015
|
בוקר

לכאורה שיגרה. כשמקלפים קצת את החיוכים, מגלים את הכאב ואת הכעס. גם בקדום, גם בחבלה. אנשים עייפים מהטרטורים. קשה להתפרנס. כל זה מתיש גם את האנשים האופטימים ביותר.

09.30 יצאנו לכיוון קדום, לפגישה עם ס. כדי לשמוע ממנו על המתרחש לאחרונה בכפר. לדבריו הצבא הגביר את הירי בכדורים חיים. החיילים חוסמים את הדרך למפגינים, ולא מאפשרים להם להתקדם לכיוון מקום סגירת הכביש. תושבי קדום ממשיכים להפגין בימי ששי ובשבתות. יש ביניהם הרבה פצועים, חלקם ממשיכים לבוא להפגנות למרות הפציעה. ס. שהיה תמיד אופטימי, אומר שהוא לא רואה אפשרות  לשלום.

ס. הוביל אותנו לחלק העתיק של הכפר. מבנים בני 400 שנה ויותר. המבנים אינם מתוחזקים, אבל ניכר שהיו מפוארים. ישנו גם בית בד עתיק, שיש בו אבן עגולה גדולה. בקושי ניתן להבחין בה מבעד לזוהמה ובחושך.

הסמטאות צרות וציוריות . ממש יפה לטייל שם, אלמלא היינו יודעים את מציאות חייהם של תושבי קדום. בכל מקום עוצרים אותנו תושבי הכפר ומזמינים אותנו לביתם, לקפה, לתה, להתארח. הם מסבירי פנים וחייכנים. כמו תמיד.

אישה קשישה אחת שוטחת בפני ס. את קשייה בקשר למסיק הזיתים שבחלקתה, הנמצאת ממש בתוך התנחלות קדומים. רק לבני משפחתה מותר לחבור אליה, אבל בניה אינם פנויים לזה. יש לה רק כמה ימים להיכנס בהיתר. מציאות קשה.

12.00 יוצאים לעזון. אנחנו מביאים לז. בגדים לחנות שלו. בכניסה לעיירה רכב צבאי, כמה חיילים מסביב. ז. אומר ששקט אצלם (אחרי כמה ימים כבר הופר השקט הזה). בעיירה עסוקים בתיקון נזקי הגשמים.

ממשיכים למשתלה של ע. הוא עצוב וכועס. החיילים בשער חבלה מתנהגים אליו בגסות. הוא מעדיף עכשיו לעבור בבוקר במעבר אליהו, ורק בערב משער חבלה. כבר מזמן לא ראיתי את האיש הנחמד הזה כל כך מדוכא. נראה שעול הכיבוש מתחיל להכניע גם אותו. הוא מספר שהחיילים הכניסו אותו לביתן הבידוק ואמרו לו להתפשט. הוא סרב. אמר להם, לדבריו, שאם יאלצו אותו להתפשט עירום- הוא יצא ככה החוצה לעיני כולם. לבסוף נכנעו לו.

יש לו עכשיו פחות קונים. ישראלים מפחדים לבוא. גם זה גורם לעצבות שלו. מספר שאחת הלקוחות הוותיקות שלו, לא הסכימה לצאת ממכוניתה, בקשה שיעמיס לה את הפרחים ונסעה. זה פוגע בו. הוא ידוע בהכנסת האורחים שלו.

13.30 אנחנו בשער חבלה.

מגיע רכב צבאי ובו שני חיילים לא מיחידת המחסומים. הם עוצרים לידינו ושואלים מה אנחנו עושות פה. אנחנו מסבירות. הם אינם יודעים עלינו. יענו- חדשים. אבל נחמדים. עדיין.

אחד מהם שואל אותי אם אני לא מפחדת. שוב ההסבר הרגיל. הוא אומר שאם אמו או סבתו היו רוצות לבוא הנה- הוא היה דואג להן. מספר שבשער שלפני חבלה, ממנו הם באים,  היה אירוע זריקת אבנים על חיילים. "אני לא שולף את הנשק נגדם", הוא אומר, "אפילו לא כדי להפחיד, אבל הם זורקים אבנים".  הוא לא יודע מה מספר השער או איך קוראים לו.

13.40 החיילים פותחים את השער. תוך זמן קצר עוברים כל הממתינים משני הצדדים. בצהריים אין לחץ גדול.

14.00 נפרדים בתחנת הרכבת בראש העין.