קירה

צופות: 
מיכל ר' וגליה ו', ברכב פרטי, דיווחה: גליה ו'
20/10/2015
|
בוקר

 מסיק בכפר קירה

אחרי געגועים רבים, מקץ שבועיים ויותר שלא היינו בכפר "שלנו" עקב מחלת מיכל, הצלחנו סוף כל סוף להגיע – לפעילות קצת שונה. בשיחה טלפונית מקדימה עם נ', אשת הקשר שלנו בכפר, נאמר לנו שהמצב הביטחוני בסדר גמור, אלא ש... לנשים אין עכשיו זמן למפגשים "בטלים" מאחר שכל הכפר במטעים, בעיצומו של המסיק. הבענו רצון עז להשתתף והוזמנו בשמחה.

וכך ביום שלישי האחרון התגלגלנו לנו בדרך המוכרת, דרך הכפר המוכר שנראה פתאום נטוש לחלוטין (לפחות מסיבות טובות...) אל חלקת הזיתים של משפחתה של נ'. שם הצטרפנו אל נ', אל בת דודתה שאנחנו מכירות מהפעילות השוטפת – גם היא נ'... – אל הדוד והדודה ואל שלושה מצעירי המשפחה – אחד מהם בעלה של נ' (המקורית...)

כולם היו שם כבר משבע וחצי בבוקר, ורק אנחנו הפרימדונות הצטרפנו בתשע...

האווירה הייתה נהדרת, רוויית צחוק ופטפוטים בלתי פוסקים. נשים וגברים מסקו יחד, ללא הפסק, בהרמוניה מושלמת: הדוד קצץ ענפים סוררים, הגברים הצעירים העבירו את היריעות מעץ לעץ ורוקנו את תכולתן הירוקה והבוהקת אל שקי הזיתים, הדודה אספה בדלי מיוחד את ה"ג'ול" – הזיתים שנשרו ארצה לפני המסיק – לצורך הכנת סבון, וכולם מסקו: על הסולמות, בטיפוס נועז אל מרומי העצים (גם הנשים!), ב"חליבה" ידנית, בסירוק במגרפות פלסטיק קטנות. כך, כאילו בזרימה אקראית ומבלי משים אבל בעצם בסדר וארגון מרשימים, התקדמנו מעץ לעץ. מיכל ואני – חדשות בענף – פשוט חיקינו כל תנועה שראינו. טיפסנו, התכופפנו ונלחמנו עם כולם על כל זית, ולו המרוחק ביותר (לא משאירים אף זית על העץ!)

בצהריים נשלפו הקופסאות ובקבוקי המשקה והוזמנו כמובן להצטרף לפיקניק במטע.

אחרי שאכלנו ושתינו ושבענו ודיברנו, ובהשראת המראה הפסטורלי של הגבעות המכוסות עצי זית והאווירה המשפחתית החמה, מסקנתנו המשותפת הייתה שלו כל ישראלי וישראלית היו מתפנים החודש ליום אחד של מסיק משותף, רוב הבעיות באזור היו נפתרות ללא צורך בשום אמצעים נוספים.

הבטחנו שנמשיך להגיע למסיק עד שיסתיים.

ואחר כך, אינשאללה, נחזור לפעילות הרגילה...