ג'למה

מקום: 
צופות: 
ורה מוסקוביץ
07/10/2015
|
אחה"צ

14.30 הבאתי למחסום אם וילדה הפעוט מבית החולים רמב"ם. מ׳ ילד מתוק, מחייך ושר לעצמו רוב הדרך, כאילו איננו נוסע כל יום הלוך ושוב לבית החולים כדי לעבור טיפולים. שוחחנו מעט, הם היו עייפים ונרדמו בהמשך הדרך. בהגיענו למחסום מיהרו אל הצד השני, לסיום יום, לקראת ימים נוספים של נסיות וטיפולים.

 

המחסום היה רגוע, מעט אנשים ומכוניות עברו בשני הכיוונים. המתנתי. לא עברו 5 דקות ומאבטח ניגש אלי בשאלה השגרתית ״מדברת אנגלית? מה את עושה פה?״. בירור קצר ומנומס מגלה עובדה מוזרה - האיש כבר עובד מספר שנים במחסום (מבקש להבהיר שזה מעבר לא מחסום) ואינו מכיר או שמע על מחסוםווטש. התפתחה שיחה, הסברתי לו על הארגון ופעילותנו.
אפשר להישאר בשרוול, קרוב למעבר.
בשעה 15:00 גברה התנועה של נשים וגברים רובם חוזרים מעבודה חקלאית במרחב התפר. האווירה היתה רגוע, שקטה. זה לא מה שציפיתי למצוא בימינו. היה ברור שהפלסטינים מרוצים מנוכחותי שם.

לפחות זה - להיום.

עזבתי ב 15:50.