זעתרה, חמרה, וביקור אצל משפחות מתושבי הבקעה

צילומים שעשתה שרה כעבנה בת 9: 
דפנה צביה ורג'אא                                                                          כביסה

  7.30 - מחסום זעתרה / צומת תפוח

המחסום פעיל, מכוניות מצפון (שכם) לדרום (ירושלים, רמאללה) נבדקות, ותור ארוך משתרך ממנו דרומה. 2 חיילים ליד הטרמפיאדה לכיוון דרום וג'יפ משטרתי חונה על אי התנועה.

בגלל עומס המטלות וקוצר היום (רג'אא חששה לחזור ליפו לאחר כניסת החג, כי זורקים שם אבנים על מי שנוסע. בעיקר על ערבים) לא עצרנו.

מעלה אפריים – לא מאויש.

פסאיל – ביקרנו את משפחתו של עלי. שום שינוי. בשבוע שעבר עשינו טעות והתערבנו בבעיות המשפחה (אשה ראשונה/אישה שנייה וכו') לאחר שהאישה הראשונה פנתה אלינו לעזרה.

מחסום חמרה (בקעות) אין כמעט מכוניות. גם לא נראו חיילים והמכוניות הבודדות עברו ללא בדיקה. ואז פתאום יצא חייל מהאזור המוצל שבבודקה והתברר שיש חייל, אבל לא נצפו חיילים אחרים. גם פלסטינים כמעט ולא. עדיין רק מסלול אחד מתפקד לסירוגין.

מקחול – רג'אא ראיינה בסרט וידיאו את נאג'יה בשארת ואנחנו המשכנו למרכז הכפר. מצאנו שם משאית גדולה של אונר"א, כמה מכוניות של האו"ם והרבה עובדים של האו"ם. מסתבר שפעם ב-3 חודשים מחלקים לדרי האוהלים בבקעת הירדן תרומות של מזון בסיסי: שמן, חומוס, עדשים, מלח, ושק קמח (לכל 2 אנשים). פגשנו את ב' ידידנו ושאלנו אם ישחוט כבש בחג. הוא ענה שלא – יש לו 2 בנות שלומדות באוניברסיטה ואין לו כסף ללוקסוס שכזה. בחג אישתו והילדים ישהו בטאמון אצל המשפחה המורחבת והוא יישאר לבדו במקחול.

אום ג'מאל (עין אל חילווה) בצילום ילדי כעבנה שנותרו ללא מים.

– עין אל חילווה הוא שטח אש. כל אזור צפון בקעת הירדן מלבד ההתנחלויות, כמובן, הוא שטח אש. כל הפלסטינים החיים בבקעת הירדן הצפונית חיים בשטח אש. מרגע שהכריזו על שטחי אש אלה אפשר לירות בהם, אפשר לגרש אותם, אפשר לפנות אותם ליום או לשבוע, ואפשר להחרים להם כל דבר – את הפרות השחונות, את הכבשים, את המטלטלין  והכי כיף – אפשר להרוס להם את הבית. למשפחת כעאבנה, כמו לכל שוכני האוהלים בבקעת הירדן, אין מים. את המים לקחה מקורות והעבירה למתנחלים. אסור להם גם לחפור באר או אפילו בור לאיסוף מי גשמים. לפני חודש באמצע הקיץ  החרימו לסלימאן את הטרקטור ומיכלית המים. 4,000 ₪ נדרש לשלם כדי לפדותם, ועוד 1000 ש"ח שילם לגרר על מנת להעביר את רכושו מצופים, בקצה השני של הגדה (ליד קלקיליה). ב-16.9 שוב הוחרם הטרקטור המשמש את סלימאן ואת אחיו מחמוד לעבודה, ובעיקר להביא מים ל-22 ילדיהם (11 ילדים לכל אחד, כולל תינוק בן 6 חודשים) ולאימם הקשישה. נראה שבנוסף לרצון לגרש את סלימאן ובני ביתו , הדבר הפך לעסק מכניס למינהל האזרחי – כל חודש–חודשיים אפשר לחלוב משפחה אביונה ורעבה ולשחרר ממנה (בעזרתן הנדיבה של נשות מחסום ווטש) כמה אלפי שקלים עד תקוץ נפשם ויעזבו.

משפחת כעאבנה גורשה כבר בעבר הכרחוק מדרום הר חברון ואחר כך מאל עוג'ה וכאן היא יושבת כבר 15 שנה. 15 שנים של הריסות חוזרות ונשנות (שתי האחרונות ב-31.1.2014 וב-1.1.2015 ), החרמות ציוד ובעלי חיים, ירי ואימונים ונפלי פגזים חיים ולקינוח התעללויות של רכז הביטחון של משכיות.

ועם כל זאת, המתחם של המשפחה מסודר ומצוחצח, הילדים נקיים ומטופחים (בת אחת צלמת מחוננת) וכולם מסבירי פנים, חייכניים ומנומסים להפליא.

אנחנו יכולים לתרום ולחזור ולתרום אבל את הקושי של עמידה יומיומית תחת שוט הכיבוש אנשים אלה חייבים לשאת על כתפיהם. אתמול היה יום כיפורים – ואני רוצה לחזור על דבריה של צביה – איך תמצא לנו סליחה על כל אלה ?

אגב הדוח שנמסר לסלימאן על החרמת הטרקטור מעיד על הזילזול המוחלט בתושבים - אפילו  מעשה פעוט ככתיבת דוח הוא מאמץ גדול מדי  - בדוח לא רשום למי נמסר, לא מספר ת.ז של בעל הטרקטור או מי שהשתמש בו ובחתימה כתוב "אבי" - פשוט אבי !! לא דרגה, לא שם משפחה, כי אבי שולט כאן!

ובמחסום זעתרה בצומת תפוח, כמו בדרך לכאן, הרבה שוטרי מג"ב שמעכבים את האנשים בדרכם להתארגן לחג או לעבודה או אולי לסתם פגישה, ובטרמפיאדה, ובעמדה למעלה, ושוב לא עצרנו כי מיהרנו לפני כניסת יום כיפור .