בית לחם (300)

9:00 – 11:00

3 עמדות פתוחות, פלסטינים רבים עוברים, אחדים נשלחים בחזרה בגלל גיל, היעדר אישור, מניעה...

פתאום הופיע שוטר בכיר, מאוד מרוצה מעצמו ונחוש לנהל את ה"מעבר" על קוצו של יוד. בין השאר הוא פונה אליי, אמנם באדיבות רבה, ומודיע שעליי לצאת מהמחסום

-        "את יודעת שאסור לכן לעמוד בתוך המעבר"

-        "אני דווקא עומדת בפנים כבר שנים וידוע לי שזו זכותי. לא שמעתי שיש תקנה חדשה. אתה יכול להראות לי משהו כתוב?"

-        "זה לא חדש, אסור לכן לעמוד בפנים, כך מופיע בכל הסיכומים"

-        "אם אני עומדת בחוץ זה מייתר את העבודה שלי כי אני לא יכולה לראות מה מתרחש בעמדות. מה אתה רוצה להסתיר?"

-        "את יודעת שאסור לך להיות כאן. נא לצאת."

-        "אתקשר לחנה ב"

-        "תתקשרי לחנה ואז תצאי"

חנה לא היתה זמינה. אחרי 20 דקות הוא דרש ממני שוב לצאת. נעמדתי בכניסה מתוך תקווה שילך ושאולך לחזור למקומי. חנה סימסה לה שתבדוק ביום א'. הוא היה להוט לתפוס כל מי שעושה דבר מה לא תקין מבחינתו. התהלך, העיר לכולם. פתאום עצר צעיר שחזר מכיוון ירושלים נושא אופניים שנראו קטנים עבורו. ממה שהצלחתי לשמוע הפלסטיני אמר שקיבל את האופניים ממישהו שהתכוון לזרוק אותם לפח. הם נראו במצב לא משופר וללא פנימיות, אבל אפשר בוודאי לתקן ולהפוך אותם לחגיגה עבור ילד... בסופו של דבר תוך דיון ממושך עם חבר של הפלסטיני והתקשרות למי שנתן אולי את האופניים, אפשר לו לעבור לבית לחם עם השלל.

דבר דומה קרה אחר כך עם שני חברה צעירים שנשאו תיקים גדולים למדי. השוטר דרש לבדוק מהי הסחורה ורק אחרי בדיקה מדוקדקת נתן להם לעבור. דרך אגב הוא מדבר ערבית טובה.

הגיעה מתנדבת מהאקומנים, מלווה בעיתונאי נורווגי. הוא ביקש לראיין אותי וסיפרתי על הפעילויות השונות של מחסוםווטש. הוא הבטיח שלצד הדיווח על פעילות האקומנים, הוא יפרט את הפעילות שלנו במאמר שיופיע בנורווגית בקרוב.

יצאה אישה וקיללה בכל לבה את הישראלים ואת המחסומים, והמשיכה וקיללה את כל מנהיגי ערב שאדישים לסבל הפלסטינים.