א-לובן א-שרקיה, א-סאווייה

צופות: 
הארייט ל., נעמי ב. (מדווחת)
31/08/2015
|
בוקר
9:30 יציאה מתחנת הרכבת ראש העין.
10:15 צומת תפוח. במגרש חונה רכב צבאי. לידו חייל בודק מונית פלסטינית. חייל אחד ליד תחנת האוטובוס, חייל נוסף במגדל השמירה. 
10:20 א-לובן א-שרקיה. בית המועצה סגור. ליד תחנת המוניות אנחנו פוגשים כמה נהגים מתגודדים, ובלוויית כמה מהם אנחנו נכנסים  לחנות המכולת הסמוכה. בעל המכולת מתפנה, חלקית, מצפייה במשחק כדורגל המשודר מטלוויזיה מותקנת על הקיר ממולו, ומתאר לנו את אירועי התקופה האחרונה. לפני כחודשיים, ימים ספורים לפני ביקורנו הקודם בכפר, פרצו מתנחלים את שער בית הספר בתואנה הקבועה של זריקת אבנים, ותקפו את הילדים. למרבה המזל, המנהל והמורים פעלו במהירות: הם הבריחו את הילדים דרך שער פנימי היישר למרכז הכפר. מאז האקומנים מלווים את הילדים לבית הספר ושומרים על בטיחותם.  מאז נמשכות ההתנכלויות לבית הספר. אולם עתה, המתנחלים אינם מסתפקים עוד באלימות: עתה הם דורשים שבית הספר, שממוקם הרחק ממרכז הכפר, ליד כביש  60, ייסגר. לא פחות.
בחודש שעבר תקפו המתנחלים את הצעירים בני הכפר שעובדים במוסכים הפרושים לאורך הכביש המתפתל במקביל לכפר. כמה מהם נעצרו לחקירה ע"י הצבא. המתנחלים שברו את כלי הרכב שהיו במוסכים ואיימו על בעלי המוסכים שיתנקמו בהם אם לא יסגרו את מוסכיהם. 
מדוע מתנקלים המתנחלים לבית הספר ולמוסכים? הסיבה ברורה: הרצון של שתי ההתנחלויות השכנות, עלי ממזרח ומעלה לבונה מדרום, לשלוט בלעדית על כביש 60, עורק תחבורה מהמרכזיים בגדה, המחבר את מרכז הגדה אל הדרום. לצורך זה הם שמו להם למטרה "לנקות" את הכביש מבית הספר, ומשורת המוסכים הממוקמים לצידיו.
כמו במספר כפרים שבהם בקרנו, גם בא-לובן א-שרקייה מתעדים מזה שלוש שנים את האירועים. בעל המכולת מראה לנו ביוטוב את התקיפות על בית הספר, את התנפלות על אחד התלמידים שחזר מבית הספר, את ההרס במוסכים. את העדויות המצולמות הללו מראים אנשי הכפר לאירגוני שלום וזכויות אדם שמגיעים להזדהות. 
רוב אדמות הכפר הופקעו זה מכבר לטובת ההתנחלויות. אפילו תחנת הדלק על כביש 60 בנוייה על אדמת הכפר. אנשי הכפר מורשים לעבד אדמות הקרובות להתנחלויות רק יומיים בשנה. זו גם כמות הימים המותרים למסיק. על אדמת הכפר זורם מעין קטן. המתנחלים יורדים להתרחץ בו. התושבים-בעלי המעיין- אינם מורשים להתקרב אליו.  
אנו יורדים לכביש 60 ומגיעים בדרך צדדית לשער ברזל המוביל לבוסתן שבו עצי פרי מניבי פירות וצמחים מסוגים שונים משתרגים על טראסות שמורות היטב. בית אבן ישן שלו פתח קשתי נמצא בקצה הבוסתן. המראה מפתיע: חלקת אלוהים הקטנה בלב הגדה הכבושה. אלא שהפסטורלה נעלמת כשמופיע ח. בעל הבוסתן. הוא צולע, בקושי מהלך. פניו מיוסרות. שלשום הגיעו 13 מתנחלים לחלקתו הקטנה והתנפלו עליו. "אם הייתי רוצה לפרוק מה שיש לי בלב הייתי כותב ספר", הוא אומר, בערבית. למרות שהוא יודע לתקשר בעברית, הוא מדבר רק בערבית. כהתרסה. ובשפה זו הוא זועק את כתב האשמה שלו: עשר שנים אני סובל כאן, על אדמתי. את הבית הקטן הזה בנה סבא שלי. אני חי מחקלאות. לא נוגע באף אחד, לא זורק אבן. למה הם באים ומתנפלים עלי???"  "מה זה סלאם? נמאסה עלי המילה הזאת. אין שום הוכחה שיהודים התגוררו באיזור בעבר. אין שום תועלת מהשמאל. למה הם לא באים הנה? למה הם לא מפגינים?" ח. משמיע באוזנינו נבואה "היהודים מקלקלים לא רק את חיינו, הם מתקלקלים גם בתוך עצמם. לכן, הם לא יתקיימו מעבר לשנת 2020..."
לא פחות משהוא זועם על היהודים הכובשים, הוא זועם על אנשי הכפר שלו, שוויתרו, אינם לוחמים יותר על האדמות שלהם. לו עצמו יש 350 דונם שהופקעו ממנו, אבל על הבוסתן והבית הקטן לא יוותר. לכן הוא עזב את ביתו שבכפר, וחי חיי בדידות תוך סיכון חייו.
אם צריך המחשה לצער, לעוול, לאלימות שסופג פלסטיני תחת הכיבוש ולמרות כל אלה אינו מוותר, לא על כבודו ולא על אדמתו,  ח. הוא האיש. אדם שבור- גוף שנפשו לא נכנעת. 
12:00 א-סאווייה. א. ידידנו מקבל את פנינו בבית המועצה. גם בכפר הזה סובל התנכלויות מצד ההתנחלויות עלי ומעלה לבונה. גם לאנשי הכפר הזה מקצה הצבא 2 - 3 ימים לעיבוד שדותיהם. "אבל בימים האלה הצבא שומר עלינו מפני המתנחלים", הוא מציין.  ומה לגבי המסיק המתקרב, שבו השתתפנו, קבוצת חברות מחסום ווטש בשנה שעברה? עד עתה לא הגיע כל אישור. על פי הניסיון, המספר הזעום של הימים המותרים יאפשר לתושבים למסוק רק מספר מצומצם של עצים. כצפוי, את העצים הנותרים ימסקו בוודאי השכנים המתנחלים. 
12:50 בדרך חזרה: צומת תפוח שני חיילים יושבית בתחנת האוטובוס. שלושה אחרים במגרש. פעילות הבוקר - עצירת מכוניות פלסטיניות - נפסקה לפי שעה. ליד מגדל השמירה שבכניסה לכיפל חארס חונה משאית מיםinfo-icon צבאית. 
13:15 חזרה לראש העין.