ג'אלוד, קריות

9:30 יציאה מתחנת הרכבת ראש העין. 

בצומת תפוח,  ג'יפ אחד חונה במגרש. אנחנו נוסעים דרך יתמא לכיוון ג'אלוד. בהתנחלות רחלים, על הרכס מימין, נראית בבירור תנופת בנייה. משאבת בטון ליציקת תשתית לבנייה חדשה וכלי חפירה כבדים נראים בסמוך לבתי ההתנחלות. אנחנו ממשיכים לכיוון תלפית ומשם לג'אלוד 

10:30 ג'אלוד. בדומה לביקורנו הקודם, גם עתה בית המועצה סגור ואנחנו מגיעים אל חנות "כל בו" קטנה הנמצאת ממול. בעל החנות מספר לנו כי אחרי האסון בדומא הגיעו ארבעה מתנחלים לכפר והוברחו ע"י התושבים. גם בכפר הזה קיימת כבר התארגנות של שמירה עצמית. בעל החנות מתרעם על שהרשות אינה מספקת לאנשי הכפר שמירה בלילות.  "האנשים עובדים קשה מאד וגם שומרים. איך הם יקומו לעבודה אם יצטרכו גם לשמור בלילות?" הוא מראה לנו מבנים עתיקים, מתקופת הטורקים. "מתחת להם יש עתיקות מהתקופה הרומית", הוא מספר. אם אכן כך הוא, איזו פנינה תיירותית זו הייתה יכולה להיות אלמלא הכיבוש. 

מנקודת התצפית שלנו נראית בבירור שרשרת ההתנחלויות על הרכסים מסביב שמקיפות את ג'אלוד  ואת הכפר קריות הסמוך. .   

בדרך אנחנו פוגשים אשה מסבירת פנים שמפצירה בנו להתארח בביתה. זו הזדמנות להתרשם במישרין מאורח החיים של משפחה פלסטינית בצל הכיבוש. לאשה 8 בנות ושלושה בנים. בשל חופשת הקיץ בבתי הספר, כולם עתה בבית. חבורה של ילדים חמודים ופעלתנים שמחים בנוכחותנו. שתי הבנות הגדולות, סטודנטיות. אחת סיימה לימודי הנהלת חשבונות והשנייה לומדת מינהל עסקים באוניברסיטה הפתוחה בשכם. "אנחנו לא יכולים לשלם את שכר הלימוד הגבוה שדורשת אוניברסיטת אל-נג'אח", מסבירה האם. למשפחה יש שטח של 200 דונם. הם זרעו בו תבואה, המתנחלים הציתו את השדה. יש לה גם עצי זית. בתקופת המסיק המתנחלים מסלקים את המוסקים באבנים. האב נהג לצאת עם צאנו למרעה. המתנחלים איימו מעליו וגזלו את כל העדר. רק שלוש כבשים בודדות נותרו בדיר הקטן מתחת למדרגות הבית. 

בחיפוש אחר מקורות מחייה למשפחתו נאלץ האב להרחיק עד תל אביב. שם הוא עובד במסעדה 12 שעות ליום, 7 ימים בשבוע תמורת שכר של 160 ש"ח ליום. פעם בחודש הוא מורשה לנסוע למשפחתו למשך יומיים. לאב אין אישור כניסה לישראל. אם מעבידו ישלח מכתב למינהל האזרחי שבו הוא מציין כי הוא מעוניין להעסיק אותו, סביר שיקבל אישור ויחדל להיות שב"ח. אבל, אם הסטטוס שלו ישתנה, יאלץ המעביד להעלות את שכרו, ולכן אין סיכוי שהוא יכתוב את המכתב הגואל, זה הרי לא משתלם לו.  וכך חי האב, מנותק ממשפחתו, חרד שמא ייתפס ללא אישור שהייה, ונתון בידי מעביד עושק בחסות חוקי הכיבוש. ולנו אין דרך להציע עזרה. 

אבל על האם וילדיה קשי החיים אינו ניכר. הכנסת האורחים מתבצעת במלואה וברוחב לב, והאווירה כל כך נעימה. כאשר אנחנו מתכוננים ללכת, מציעה האם שנאדים ייסע, ואנחנו , "הבנות", נישאר עם המשפחה.

בדרך חזרה, מספר כלי רכב צבאיים וחיילים בצומת תפוח. 

 15:00 חזרה לראש העין