אלמר'ייר

צופות: 
דבורקה אורג, נעמי בנצור, ברכב נאדים
01/06/2015
|
אחה"צ

14:00 יציאה מתחנת הרכבת ראש העין יחד עם שוש חן, הדס ושרה שמלמדות בג'וריש.

בצומת תפוח. קבוצה המונה כ-6 - 7 חילי מג"ב עומדת במתחם. רכב משטרת התנועה חונה בצד. בתחנת האוטובוס מספר מתנחלים. 

אנחנו מגיעים לג'וריש, חברותינו  המלמדות אנגלית, מוסיקה ויוגה יורדות, ואנו ממשיכות עם נאדים  לכפר אלמארייר הממוקם דרומית לג'וריש. 

המפגש הראשון שלנו הוא עם שני תושבי המקום העוסקים בהנחת לבנים על קיר בבנייה. לידם ילד קטן המייצג תופעה שכבר מוכרת לנו: פלסטינים רבים שגורשו מבתיהם ב-1948 ו-1967, או עזבו בגלל הכיבוש שלא איפשר להם לחיות בכבוד ובביטחון, בנו חיים חדשים בארצות אירופה או ארה"ב  והקימו שם קהילות. אך הגעגועים למולדתם אינם מרפים. בכפרים שונים (כמו למשל בתורמוסעיא),  ניתן לראות בתים מפוארים שהמהגרים, שהצליחו כלכלית בארץ החדשה  בנו למשפחתם. כאשר הם מגיעים בקיץ לחופשת מולדת הם מתגוררים בבתים הללו. בשאר ימות השנה גרים שם בני משפחתם שנשארו בכפר, לרוב אנשים באים בימים. 

אך בכך לא די: משפחות רבות, שמתגוררות בנכר באות עם ילדיהן, או שולחות אותם לבד להתגורר בכפר אצל קרובי המשפחה למשך מספר שנים, כדי שיכירו מקרוב את מולדתם, את המסורת, ילמדו ערביתinfo-icon ויידעו לאן הם שייכים. 

וכך הגיע הילד בן העשר שחי כל חייו בשיקגו, שם יש קהילה פלסטינית ענפה, לכפר אלמראייר, לגור בבית דודו  למשך חמש(!) שנים. כרגע הוא נראה שמח להשתתף במלאכת הבנייה, חוויה שבוודאי לא התנסה בה בשיקגו. 

ולמה הוא מתגעגע?  "לאוכל האמריקאי, כמו המבורגר, פרנץ' פרייז, ולפוטבול... ", הוא עונה באנגלית צחה. 

סייד קשוע, הסופר הפלסטיני-ישראלי ,יוצר "עבודה ערבית"  שעזב את ישראל (זמנית, לפי שעה...) בעקבות האלימות הפיזית והמילולית שפרצה כלפי ערבים בעקבות המלחמה בעזה, אמר בראיון שהתפרסם בשבוע שעבר: "לפני שנים רבות היה היהודי נודד. כיום הערבי הוא הנודד".  

ליד המכולת אנחנו פוגשים את א, חבר מועצת הכפר, שעבד בישראל 6 שנים, והעברית שגורה בפיו. לידו מתקבצים מספר תושבים וביניהם ח. עם בנו, שהגיעו לביקור מניו-יורק למשך חודשי הקיץ. ח. הוא דוגמא למהגר שאמריקה האירה לו פנים. הוא בעלים של שתי מסעדות מצליחות, ברובע קווינס ובמנהאטן.  

מה יחוו האב ובנו, שהגיעו לביקור בן חודשיים, והילד בן העשר שישהה בכפר המולדת של משפחתו למשך חמש שנים?

כמו כפרים אחרים בסביבה, גם 4000 תושבי אלמראייר סובלים קשות מקרבת הכפר להתנחלויות העויינות שבסביבה. לא הרחק מן הכפר הוקמה ההתנחלות עדי-עד. חבר המועצה מספר לנו על ההתנכלויות הבלתי פוסקות: לפני שנה ושנתיים הציתו המתנחלים שני מסגדים, וכתבו על קירותיהם כתובות נאצה. כריתת עצי זית או שרפתם הם מעשים חוזרים ונשנים. (חבר המועצה מספר שהמחבלים מצטיידים בחומר מיוחד ששורף את עצי הזית במהירות רבה). אובדן עצי הזית אינו רק הפסד כלכלי. הוא פוגע קשה ברגשות."עצי הזית הם כמו בנים שלנו. הם קדושים לנו".אומר חבר המועצה. 

לפני מספר חודשים הציתו המתנחלים בית מגורים. שתי הזקנות והילדים שהתגוררו בו נצלו בנס. לפני חודשיים הם העלו באש שני כלי רכב. 

ומה קורה כאשר תושבי הכפר מתקשרים בבקשת עזרה למת"ק הפלסטיני? הוא מצדו מתקשר למת"ק הישראלי, וזה מפעיל את הצבא. ומה עושים החיילים כאשר הם מגיעים למקום? חוסמים את דרכי הגישה לכפר, וממטירים רימוני הלם על התושבים. 

זאת - ועוד: בשבוע שעבר פרצו חיילים לבתי תושבים, ועצרו ארבעה מהם. שלשום בלילה עצרו תשעה אנשים נוספים. מעביד יהודי של אחד מתושבי הכפר הסיע אותו עד לכביש הלא-סלול המוביל לכפר. חיילים שהיו בסביבה ראו אותו הולך ברגל ועצרו גם אותו. עד עתה לא נוצר קשר עם אף אחד מן העצורים. אם יהיו בני מזל,  הם יישפטו "רק" לארבעה חודשי מאסר וקנס של מינימום 2000 ש"ח יושת על משפחתם. 

בניגוד לכפרים אחרים, מן הכפר הזה הופקעו רק 20 דונם לטובת ההתנחלויות. אבל, הגם שהאדמות נשארו ברובן הגדול בידי התושבים, הם אינם יכולים להתפרנס מן התוצרת החקלאית כי הם רשאים לחרוש רק יום - יומיים בשנה, ולמסוק את עצי הזית רק 4 - 5 ימים בשנה.  

ואל מציאות עגומה כזו יצטרך להסתגל הילד המתוק בן העשר, המתגעגע לאוכל האמריקאי ולפוטבול. לחייו הקודמים, הכל כך שונים.  

16:30 חזרה לג'וריש. דבורקה נפגשת עם א., מרכזת פעילות הנשים, לצורך אירגון יציאת הנשים והילדים ליום הים. 17:00 יחד עם שוש, הדס ושרה אנחנו יוצאים מג'וריש, לדרך חזרה. 

ליד הפנייה מכביש 5 לחארס, ג'יפ צבאי מאוייש. ממפל השפכים של ברקן אין נזילה. 

18:00 חזרה לראש העין